היהדות החרדית חוותה תהליכים שונים ומגוונים שיצרו אותה בסוף כחברה, האוכלוסייה החרדית מכילה בתוכה מגוון זרמים וקהלים שהמחנה המשותף להם זהו המפלט מסכנות העולם הגדול,
אחד מאותם אירועים פלאיים הקשורים לתקומתה של היהדות החרדית היה שיקומה של החברה החרדית לאחר השואה, מעבר למשבר הפיזי הנפשי והדמוגרפי שחוו הציבור החרדי, רבים וטובים עזבו את היהדות תוך כדי שאלות ומצוקות כאלו ואחרות, שאלות אמוניות שלאיש לא היה זכות להשיב עליהם הגם שהיו תשובות אולי.
התהליך שחלקים מהציבור החרדי חווה מבחינה זו היה פירוק חזון האמונה והגאולה, לצד אלו שראו בשואה דווקא חלק מביסוס אמונת הגאולה כחלק מתהליך המבואר בחז"ל, אלו ואלו חשו את חום להבות המשרפות וחום זה העניק להם את הפריבילגיה לשאול שאלות קשות ללא זכות לענות להם.
רבים מניצולי השואה שנשאלו מדוע נאבקו על חייהם כאשר מצבם היה כה שפל השיבו שדווקא במקום הנמוך הזה הדבר היחידי שהם הרגישו זה היה חיים כי חוץ מהחיים לא היה להם כלום, לצד אלו היו שאמרו "לא היה לנו זמן לחשוב בכלל" המציאות שהכתיבה משטר הנאציזם היה חוסר יכולת לעצור ולחשוב, ולא הגרמנים חידשו חידוש זה כבר קדמו להם המצרים שחששו מזמני מנוחה, שאכן כאשר היא אכן התרחשה אותה מנוחה, בני ישראל עוצרים את הכל וזעקתם מגיע עד האלוקים, נמצאנו למדים שעד אז לא היה רגע של מנוחה.
לו היה רגע של מנוחה יתכן והשכל האנושי לא היה מסוגל להכיל את כל הרוע והטירוף של פרעה ושל היטלר, חסד עשה הבורא עם ברואיו שלא היה להם זמן להכיל ולהבין באיזו סיטואציה הם נמצאים שבעצם אין לחייהם שום טעם.
בניגוד לאותם תקופות, עם ישראל חווה כבר כמה חודשים תקופה קשה מאוד, ולא רק מבחינה בריאותית הי"ו, ציבור השומרי תורה ומצוות חווים את אחד המשברים הקשים אם לא הקשה ביותר שידע אי פעם הציבור החרדי, המשבר החרדי שהתרחש אחרי השואה יתגמד ליד משבר הקורונה, ולא רק כמו בשואה שרבים נפגעו בעקבות החלטות רבניהם ואדמו"ריהם, לא רק זה!
בתקופת השואה היא גרמה לשלילת החשיבה על ההווה, ואלו שלאחר השואה ניסו להכיל את שחוו הגיבו או בצורת משבר או בצורת חיזוק, המשבר הנוכחי שחווים רבים מהציבור החרדי הוא תהליך מתמשך שמלווה בחשיבה, מצד אחד אין דרמות שגורמות לחוסר חשיבה שבדיעבד יביאו למסקנות של ימין או שמאל, אך מאידך יש פה תהליך של בני ישיבות ובנות סמינרים שמציאות הקורונה הובילה אותם למבט אל ועל חייהם, להתנסויות חדשות חלקם מפוקפקות וחלקם מחויבות המציאות אף בדברים שעד לקורונה היו מוקצה מחמת מיאוס ועכשיו הותרו ונעשו לספק פיקוח נפש, ולאוכל נפש.
משפחות שלמות שמסיבות בריאותיות נאלצות שלא לשלוח את ילדיהם למוסדות החינוך כבר מפורים, מתמודדות עם אתגרי ניתוק הקשר מהקהילה וממוסדות החינוך, מציאות כאובה ומדממת של אנשי חינוך רבים שניתקו קשר בעקבות מורכבות מימד הלמידה הכפולה לנוכחים בכיתות ולמבודדים בבית ובכך הביאו למשברים רבים של ילדים והוריהם, הורים שנאלצו להפוך להיות דמויות חינוך ליום שלם ואנשי הסברת אמונה ביהדות של רגעיי משבר מול ילדים וילדות חרדתיים, רווקים ורווקות מבוגרים שגם בתקופה רגילה מתמודדים עם קריעת ים סוף המתאחרת לבוא, ובתקופה זו גלי הים מתחזקים אך הם נחלשים!
אך רוח מגפת הקורונה מטלטלת בעוצמה בעיקר את אותם נערים ונערות שהחיים זימנו להם אתגרים עוד קודם לקורונה, אלו שחוו פגיעות והשפלות, אלו שהיו קורבנות גירושי הוריהם, אלו ששאלו כשכאב להם ובמקום תשובה קיבלו נזיפה, אלו שחוו הרחקות במקום קירוב, כל אותם שכולנו חייבים בהצלת חייהם דווקא אותם רוח הקורונה מטלטלת בחוזקה ובחוסר יציבות והקרקע נשמטת תחת רגליהם הפצועות גם כך.
ולא רק ילדים ורווקים, גם נשואים צעירים ומבוגרים ששנים רבות חיו את חייהם במרוצה ובדהירה, ולפתע הקורונה עצרה את המרוץ וגרמה להם להתיישב על הכיסא ולחשוב ולהתמודד ואו אז צפים ועולים להם מבוכות ותסכולים, שאלות ובעיות אישיות וזוגיות, ופסו משיבים!
משיבי שער צפונים להם בבידודם מרצונם ללא עמידה מול העם, הקושיות הולכות ומצטברות, התסכולים הולכים וגוברים, חצרות מול חצרות המנוהלות על ידי גיחזים שרלטנים הבטחות שונות ומשונות, ומעבר ואולי עוד יותר מההתמודדות עם הנגיף עצמו ל"ע, הציבור החרדי מתמודד עם מחלה סמויה, קשה וכואבת שממדיה יוודעו רק בעתיד, ואין פה נבואה רעה יש פה קריאת מציאות.
ואולי דווקא בזמן משבר ניתן לצמוח ולהצמיח לבנות ולהבנות לאלו שידעו להתבונן למציאות בפנים גלויות ללא מסכה, אך ראשית עלינו להכיר במציאות ולומר לה את האמת הכואבת: אכזבת!
המצב הבלתי ידוע בו אנו מתמודדים עם מגיפה המביאה אנשים רבים להתבודד עם נפשם ולענות על שאלות שאולי שנים רבות הם ברחו מהם, הוא מצב מורכב וקשה, עד היום כאשר המצב היה שאין זמן לחשוב ושקועים במרוץ חיים כמו בת יענה זה מצב נתון עד הקורונה, אך כאשר מוציאים את הראש מהאדמה ומתבוננים בתהליכים העכשוויים ולא רק ביעד הדרך נעשית לקשה מאתגרת ומפותלת.
וכך כותב בפרשתנו הרש"ר הירש דברים פרק א פסוק כד "וירגלו אֹתה - עיקר פירושו: הם עברו בה צעד אחר צעד. תכלית ה"הולך" מושגת כאשר הוא מגיע למחוז חפצו; ואילו ה"מרגל" משיג את תכליתו בכל צעד שהוא הולך ברגליו, שהרי רצונו להכיר את הארץ שהוא עובר בה"
יש הליכה שמטרתה הוא היעד ויש הליכה שמטרתה היא ההליכה! אך בהליכה שמטרתה הליכה צריך לקחת בחשבון את הקושי האדיר שנוצר בעקבות הליכה לשם הליכה עם התבוננות על עצם ההליכה ולא אל היעד, וכך היה עם המרגלים שהביאו קללה על עם ישראל הכולל את תשעה באב הכולל בתוכו את ראשית השואה, כל זה התחיל מהליכה לשם הליכה!
אם לא נצא לשדה, ונתור סביבותינו מי זקוק להקשבה, מי זקוק לחיזוק הקשרי קהילה, מי זקוק למילה טובה והכוונה, וסתם לתת לו יחס של חמלה ואהבה, לא נוכל לומר ידינו לא שפכו את הדם הזה!
הכותב הינו ראש בית המדרש ברקאי בחיספין