רבינו הזקן בעל התניא כתב משל כדי לבאר את מעלת חודש אלול בו מאירים יג' מדות הרחמים, וזה משלו:
מלך שקודם בואו לעיר הוא נמצא בשדה, ושם הוא מקבל את כולם (אנשי השדה, אנשים פשוטים) בסבר פנים יפות (אין כ"כ פחד, בעיקר רגש של אהבה ורצון להשתייך אל המלך ולקבל מלכותו). גם אנשי העיר באים לקבל פניו בשדה, ואח"כ הולכים אחריו לעיר ויחידי סגולה נכנסים להיכל מלכותו שם תיפול עליהם אימת המלך ומוראו.
הנמשל: ראש השנה הוא יום הדין, תוקעים בשופר ונמשך יראה וחרדה, במשל הוא הוא היכל מלכותו של המלך. בחודש אלול "המלך בשדה" לא מטיל מורא, מקבל את כולם בסבר פנים יפות.
[במאמר המוסגר: ישנם החושבים ש"מלך בשדה" משמעותו היא זריית פחד ומורא בדוגמת אריה מלך החיות שמסתובב לו ברחובות העיר, או בדוגמת המלכים של פעם שהיו מסתובבים ברחובות העיר כשהם מחופשים וכך היו שומעים מה מדברים עליהם (אבוי לו למי שידבר שטויות...)
אך טעות הוא בידם. משל זה - "המלך בשדה" - מקורו בדברי בעל התניא, והוא מתאר את סבר פניו היפות של המלך ואיך שמראה פנים שוחקות לכולם]
מה משמעות המשל הזה? למה המלך מראה פנים שוחקות?
גם יש להתבונן בפרטי המשל:
בפשטות "המלך בשדה" מהוה קריאת השכמה לאנשי השדה, אנשים פשוטים, שעסוקים בהוויות העולם ואין להם זמן להקביל פני המלך ולקיים מצוותיו במילואם.
אנשי העיר לעומתם הם אלו החיים בקרבתו של המלך ומהדרים בכבודו במשך כל השנה.
ולפי זה צריך להבין למה "אנשי העיר" צריכים לצאת מהכולל, מהישיבה, מהעיר, מקום משכנו של המלך, ולהקביל פני המלך בשדה ביחד עם כל הכפריים והאנשים הפשוטים?
לכאורה אדרבה, אנשי העיר ישארו בכולל ובישיבה, ודווקא אנשי השדה הם הם יבואו אל העיר יכנסו להיכלי התורה ויוסיפו בתפילה כהכנה לימים הנוראים, וכפי המשך המשל שאחרי הסיבוב של המלך בשדה, המלך הולך העירה וכולם אחריו.
אך למה צריכים אנשי העיר לצאת אל השדה?
תמצית העניין:
הקשר בין יהודי להקב"ה יכול להיות בשני אופנים,
האופן הראשון הוא קשר אינטרסנטי - היהודי חושב על עצמו, הוא פוחד מגיהנם, הוא שואף לקבל שכר בגן עדן, הוא יודע ש"אם בחוקותי תלכו.. ונתתי גשמיכם בעתם" וכן הלאה. יהודי החושב בצורה זו סבור שגם הקב"ה זקוק לו ולמצוות שמקיים ולקידוש ה' שעושה ובכן הקשר האינטרסנטי הוא הדדי, בדוגמת שותפים עסקיים, שכל מה שמחבר ומדביק אותם האינטרס האישי של כל אחד מהשותפים להגדיל הונו.
אם יתברר שהשותף לא יכול להועיל עוד, או אם יתברר שיש אפשרות להרוויח מפירוק השותפות זה מה שיעשה האינטרסנט.
קשר מסוג זה מכונה בקבלה "יחוד אחור באחור". ישנו יחוד ישנה קירבה אך האחוריים של האחד כנגד האחוריים של השני, משמעות הדבר: העיניים של האדם נמצאים בפניו וכאשר היחוד הוא בבחינת אחור, הרי הם לא רואים זה את זה, כ"א חושב על עצמו. ישנו קשר טכני אינטרסנטי, וכל זעזוע הכי קטן ועבירה הכי קטנה יכולה לפרק את הקשר.
היהודי שנכשל וחטא במשך השנה עלול לחשוב שהקשר עם הקב"ה הלך והתמסמס, העבירות שעשה פירקו את הקשר והפרידו בין הדבקים...
ובכן, מגיע חודש אלול, המלך "מלך מלכי המלכים" יוצא ויורד אל העם שבשדות, עמי, בני אהובי, שובו אלי.
כאן מתגלה הפן השני בקשר של הקב"ה אלינו, עם ישראל. קשר לשם קשר ואהבה לשם אהבה.
הקב"ה יורד ממרום כבודו וקורא ליהודי הנה באתי אליך, אני משתוקק אליך ואוהב אותך, בני אהובי. אל תחשוב שבגלל שפגמת הנך פגום. חלילה.
אמנם פגמת, אך עדיין בני אתה.
לעומת היהודי הפשוט ישנו יהודי תלמיד חכם, אברך כולל המהדר במצוות קלה כבחמורה בעל מדות וכו' וכו' יכול לחשוב לו אותו יהודי, אותי הקב"ה אוהב, הרי אני מקיים את מצוותיו.
האם צודק התלמיד חכם הלזה?
מלמד אותנו בעל התניא שכל השנה האברך העדין הזה צודק, אך בהגיע חודש אלול מתגלה אהבת ה' העצמית של הקב"ה ליהודי - אהבה בלתי תלויה, כמו אבא שאוהב את בנו, נכון אמנם שכאשר הבן הולך בדרך הישר האבא שמח ואוהב את בנו יותר ויותר, אך לעת מן העיתים (חודש אלול) מתגלה אהבה עצמית של האבא לבנו, אהבה העולה על כל מעשי הבן.
לכן גם אברכי הכולל ובעלי היראה והאהבה - "אנשי העיר" - עליהם לצאת מן העיר אל השדה לקבל פני המלך כהמון העם הפשוטים - "אנשי השדה". עליהם לחדד את הקשר עם הקב"ה.
לא קשר אינטרסנטי - קיום מצוות מתוך יראת הגיהנם ואהבת השכר בעולם הבא או בעולם הזה, אלא קשר פנימי ומהותי, קשר חינמי שכזה, הוא אוהב אותנו ונותן לנו בחינם, וגם אנו מקיימים מצוותיו לא תמורת שכר אלא סתם, בחינם, כי אנחנו אוהבים אותו וממילא ממלאים את רצונו.
בלשון הקודש "דוד" פירושו "אוהב" ו"אהוב".
זה תמצית האלול החסידי: "אני לדודי ודודי לי". אני לאהובי ואהובי לי.
במשך החודש הזה נתבשל ברעיון אהוב שכזה, נפנים את היותנו אהובים לפני המקום, ונחזיר ממילא אהבת חינם למקום ברוך הוא,
אז בהגיע ראש השנה נכנס להיכל מלכותו, אז ראש השנה לא יהיה יום מפחיד בו הקב"ה עלול לגזור עלינו חלילה... ראש השנה יהיה יום של המלכת הקב"ה, הפחד מגזירות רעות יתחלף בפחד מגדולתו האין סופית של הקב"ה "מלך רם ונשא" פחד של בושה, ובאופן ממילא ראש השנה הזה יהיה יום בו המלך אב הרחמן האוהב והאהוב חותם אותנו לשנה טובה.
ומה הקשר לפרשת שופטים?
הש"ך על התורה מבאר "שופטים ושוטרים תתן לך בכל שעריך" שעריך הם שערי העיניים האוזניים האף והפה, על כל שער צריך לשים "שופט" (מחשבה/התבוננות) שיחליט מה רואה מדבר מריח ושומע, ו"שוטר" (החלטה חזקה) שיאכוף את צו השופט.
בסוף הפרשה יש לנו את פרשת ערי מקלט.
חודש אלול הוא העיר מקלט של השנה, הרוצח בשגגה (החוטא) נס לחודש אלול, מתבונן באהבת ה' אליו, ומתוך זה מחליט החלטה נפשית להציב שופטים ושוטרים לנפשו.
נ.ב.
עד כמה הקב"ה אוהב אותנו?
הנה טעימה.
בשנת תשנ"א - ימי מלחמת המפרץ - היה נס עצום לעם ישראל, הצורר העיראקי סאדאם חוסין איים להשמיד את עם וארץ ישראל באמצעות נשך כימי וביולוגי.
הרבי מליובאוויטש פרסם כרוז בעם ישראל שאין מה לפחד ולהתרשם, ולא תהיה מלחמת גזים.
כמה חודשים לאחר מכן (ולאחר שנפלו 39 טילים על ערי ישראל ולא נפלה שערה של יהודי ארצה) נוצח האוייב העיראקי.
הרבי ציין שהוא נוצח והוכה ע"י גויים ולא על ידי יהודים. הקב"ה שומר עלינו ומגלגל את כל העולם סביבנו.
"בימים ההם ובזמן הזה"
לפני שבועיים בדיוק קרה נס לא פחות ממדהים, התפוצץ מחסן אדיר של נשק בלבנון השייך לארגון הטירור המכונה "חיזבאללה", וככל שעובר הזמן מתברר ממדי הנס העצום. בשעת מעשה רק יחידי סגולה הכירו את גודל הנס, אך רוב העם בישראל היה בבחינת "אין בעל הנס מכיר בנסו, ועד שהיו אפילו כמה שהזדהו עם העם הלבנוני בסבלו.
היום נאמר בהלל "הללו את ה' כל גויים, שבחוהו כל האומים" למה? "כי גבר עלינו חסדו". ומה הקשר? וכי בגלל שגבר עלינו חסדו לכן יהללוהו הגויים? אלא - ביארו צדיקים - אכן כן, הגויים יודעים כמה הם זוממים להרע לנו והנה מתפוצץ להם בפנים. מי כמו נסראללה ימ"ש יודע עד כמה הוא זומם להרע לנו, וכמה אלוקינו שבשמים מטרפד לו את כל המאמצים. (לפי הקצב הזה הוא עוד עשוי להשתכנע ולהתגייר. מי יודע? הרי לנו מבני בניו של המן למדו תורה בבני ברק. רבי מאיר היה צאצא של נבוזראדן שר צבא נבוכדנצר שערק והתגייר. ועוד כהנה וכהנה).
במלחמת המפרץ הורה הרבי להתחזק בהלל והודאה לה' על הנסים, דבר שכשלעצמו מזרז מאוד את הגאולה (על פי המדרש).
ההכרה בניסים שה' עושה לנו מולידה בתוכנו את ההכרה שה' אוהב אותנו, וזה מוליד בתוכינו רגש אהבה לה'.
במקביל הורה הרבי לפרסם שזכינו בדורנו למנהיג שאוהב כל יהודי אהבה עצומה, אכפת לו מכל יהודי, וגם אם הוא נמצא בקצה העולם ישלח לו שליח נאמן שיורה לו כיצד להתקרב לה'.
המנהיג הזה הוא לא מר נתניהו שעשה הסכם שלום לאחרונה עם "איחוד האמירויות" (ויישר כחו על כך), המנהיג הזה הוא הרבי מליובאוויטש שהקדים את מר נתניהו ועוד לפני ההסכם שלום שלח שלוחים ל"איחוד האמירויות", כמו גם לאיראן ועוד כהנה וכהנה עד לכל רחבי העולם.
ומתוך אהבה עצומה זו (אלו"ל - אני לדודי ודודי לי) נצעד כולנו לגאולה האמתית והשלימה תכף ומיד ממש.