אאא

הרחוב החרדי ומוסדות החינוך בהם גדלתי, מתייחסים לדמויות אבותינו הקדושים שבתנ"ך כמיתוס כמעט נעלם, אפוף מסתורין, המרחיק מהן כל יכולת תפיסה אנושית.

זו כנראה גם הסיבה לכך שהצעיר החרדי כמעט ולא מכיר את ספר הספרים. לא זו בלבד שהוא לא קורא את הטקסט שלפניו ברמת ההבנה האנושית הבסיסית, הוא כלל אינו מכיר אותו.

אלא שנוכח תפיסה רווחת זו, קיימת גישה אחרת, המבקשת לייחס לאבות האומה יכולות ותכונות אנושיות הרלוונטיות לגמרי לענייננו. על פי השקפה זו, המבוטאת באופן הגלוי ביותר בדבריו של הגאון רבי שמשון רפאל הירש זצ"ל (הרש"ר בראשית, קמז), מכוונת התורה את אלומת האור שלה אל אותם מושגים, חולשות וטעויות שנעשו על ידי גדולי אומתנו.

הווי אומר, כך לפי הרש"ר הירש, שאלו אירועים 'בשר-ודמיים' המוכרים לכל בן תמותה, שמוזכרים כדי שלנו, ממשיכי דרכם, תהיה היכולת ללמוד מהם ולתקן את מה שנזקק לתיקון.

בספרי האחרון 'שופט ולא שופט'הצגתי דוגמה הפוכה, למקרה בו נעשה דווקא שימוש מעוות בדמותו של השופט הגדול גדעון, האיש שעם 300 אנשים ניצח יותר מ-130 אלף חיילי אויב, על ידי מיתוס ציוני-ישראלי.

למרבה הצער, לא מעט חרדים אינם מכירים את סיפורו של גדעון, ובטח שאינם מודעים לשימוש החוטא לאמת שכה הושרש בנרטיב הישראלי. כיצד אפשר להתמודד עם גישות ישראליות מוטעות כגון אלו, אם לא מכירים את הסיפור הבסיסי?

דמותו המיתולוגית של גדעון (יוצר: Guillaume Rouille. מתוך wikimedia)
דמותו המיתולוגית של גדעון (יוצר: Guillaume Rouille. מתוך wikimedia)
הגדלה

מכל מקום, מי היה גדעון? מנהיג ישראל באותם ימים, בהם המדיינים היכו, הרעיבו והשחיתו את ישראל, היה אדם פשוט כמו שמספרים חז"ל, אך פרפקציוניסט, וגם צנוע ועניו, הנשען בכל דרכיו על הא-ל.

הוא לא רצה להציב את עצמו בפוזיציה של מנהיג או מלך, אך משעה שהוטלה עליו המשימה, מתוארת סדרת מעשים מדויקים ומבריקים שלו, שלא רק הובילו את העם לניצחון אלא נעשו בליווי צמוד של הקב"ה.

אלא שבזיכרון הישראלי הפך גדעון ללוחם עז ומפקד עשוי ללא חת. כך, למשל, הוקם בשנת 1913 ארגון 'הגדעונים' על ידי צעירים יהודים במושבה זכרון יעקב, ובשנת 1938 הוקמה יחידה נוספת בשם 'הגדעונים' שפעלה נגד המרד הערבי.

על שמו של גדעון אף נקראה יחידה בחטיבת גולני, ומבצעים רבים בצה”ל כונו בשמו. על אחד מכותלי בית הספר לקצינים, בה”ד 1, חקוקה אמרתו של גדעון "ממני תראו וכן תעשו", מתוך שאיפה לחנך את מפקדי צה"ל להתנהגות של דוגמה אישית והתייצבות בראש הלוחמים. גם שני יישובים, בעמק יזרעאל ובגלבוע, נקראו על שמו, ושירי תהילה של משוררים חילונים נקשרו לראשו.

אלא שכל זה, כאמור, אינו אלא מיתוס. מהו מיתוס? זיכרון קולקטיבי, נרטיב או מיתוס - כולם שמות נרדפים לסיפורים מן ההיסטוריה, המיועדים לשרת גם את ההווה. לא מעט מחקרים נכתבו על ניסיונות של יחידים ורבים לשכתב את המיתוס ולעצבו באופן שיחזק את סמכותם של בעלי השררה מחד גיסא, ומאידך גיסא יניע את החברה לפעול על פי דפוס מסוים.

סיפורו של גדעון אינו שונה מן הבחינה הזו. הציונות עשתה שימוש רב בשורה של ’מיתוסים ציוניים' כדי לעצב את ההווה ולכונן באמצעותם עם חדש במדינה עתיקה, נוכח הקשיים הפנימיים והחיצוניים ומול ההתקוממות הערבית. כך לדוגמה מיתוס 'מעטים מול רבים', לפיו התאפיין העם העברי לאורך ההיסטוריה בניצחונות, גם כאשר היה נחות במספר ובכלי נשק, אך מאידך גיסא עליון היה בערכים, תעוזה, אומץ לב וערמומיות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

מיתוס אחרון זה היה חיוני למאבק של תנועות ההגנה העבריות הזעומות, נוכח מספרם העצום של חיילי האויב והתגייסות כלל מדינות ערב. גדעון ו-300 חייליו, שניצחו למעלה מ-130 אלף לוחמים, התאימו איפוא ככפפה ליד למיתוס זה במחצית הראשונה של המאה העשרים.

ללא ספק גדעון היה אדם אמיץ ומפקד דגול, אולם הוא היה קודם כול איש צנוע, בורח מן השררה ואפילו מן הפיקוד - שאותו נטל על עצמו רק לאחר ששוכנע בסדרת אותות אמפיריים כי המשימה אכן תושלם בסיועו הישיר של השם. גדעון היה פרפקציוניסט בעל חוש אחריות, אך גם בעל אמונה אבסולוטית, שיצא בראש 300 חיילים בלבד, רק מפני שהקב"ה הורה לו לעשות זאת.

האם קיימת קורלציה מובהקת בין האיש הזה למיתוס הצברי הנרקם במאה האחרונה סביב דמותו? מסופקני.

  • אליעזר היון, סוציולוג ואיש תקשורת חרדי, הוא מחברה של סדרת ספרים על התנ"ך. ספרו האחרון 'שופט ולא שופט', יצא בהוצאת 'דני ספרים'.