מה מלמד רבי נחמן על הפרשה?
ידועה האמרה ש'יהודי צריך לחיות עם הזמן' - עם הפרשה.
התורה - 'תורת חיים', היא נותנת לאדם 'הארה' שיכולה לעזור לו, שממנה יוכל ללמד כיצד לחיות טוב יותר את החיים, ולפתור בעיות שצצות במהלך השבוע, הפוך בה והפוך בה - וכולה בה.
מכל פרשה ניתן ללמוד דברים רבים, נתמקד בנושא אחד מהפרשה:
בפרשת בראשית מפציע אור חדש, אור 'בראשיתי' שמחדש את הבריאה והאדם, ונותן כח להתחיל מחדש על אף המצב ה'קורוני' ה'לא ברור'...
מה ערכה של הערכה עצמית?
רבי נחמן מלמד שצריך להיות לאדם 'אמונה בעצמו', או בשפתינו 'הערכה ובטחון עצמי' איך לומדים זאת מהפרשה?
חייב שתהיה לכל אחד 'אמונה בעצמו' שהוא חביב בעיני ה' - איך ומה שהוא, כי ה' גדול ומלא רחמים ורחמיו על כל מעשיו. ולכן, כל אחד מבריותיו יקר ואהוב לפניו כבן יחיד, וכל אדם צריך לדעת ולהרגיש זאת עמוק בליבו, ולזכור תמיד עד כמה אהוב ויקר הוא בעיני ה'.
על ידי שהאדם מרגיש את אהבת ה' אליו, הוא לא ירגיש 'קטנות' – מצב שהוא לא מאמין בעצמו וביכולותיו, הוא לא ירגיש 'קטן' – ולא שווה, דבר שגורם לאדם להגיע לבסוף לענווה פסולה, שגורמת לאדם לא להעריך את יכולותיו ומעשיו הטובים.
חסר לך אמונה!
רבי נתן מספר שפעם אחת רבי נחמן הוכיח אותו על שהוא 'חסר אמונה', ומאוד השתומם על שרבי נחמן אמר לו כאילו מילים, ומתאר זאת כך: "ועמדתי לפניו כמשתומם... כי נדמה לי שיש לי אמונה קצת".
כשרבי נחמן ראה שלא הבין את כוונתו, אמר לו: "ואם יש לך אמונה, אין לך אמונה בעצמך"! והזכיר לו את המאמר: "מי בז ליום קטנות" מי גרם לצדיקים שיתבזבז שולחנם לעתיד לבוא – על ידי ה'קטנות' שהיה להם בעצמן (שיחות הר"ן ק"מ).
ברגעים ובימים שהאדם לא מאמין בעצמו, הוא גורמים לעצמו לנזק, שאף אחד אחר – לא יכול לגרום לו.
לכל אחד מאיתנו יש כאלה רגעים, שבהם הוא מרגיש 'קטן' וחסר ערך, לא ממש שווה, ושוכח – שהוא יקר, חביב, אהוב ורצוי לפני ה' יתברך – איך שהוא! מה שהוא! הכל טוב!
גדלות האדם – אמון בכוחו וביכולותיו
הערכה עצמית של האדם, מביאה אותו לתחושת רווחה וגדלות מוחין, וכך הוא יכול לחשוב בשיקול וישוב הדעת, ולהחליט מה האמת שלו, מבלי להתבלבל ממה שהסביבה הקרובה אומרת, ורבי נתן מסביר, שזאת היתה הטעות של אדם הראשון.
כותב רבי נתן: "אדם הראשון פגם באמונה, ועיקר הפגם היה בבחינת אמונת חכמים".
הוא נברא ראשון, על איזה אמונת חכמים הוא מדבר? הוא מסביר, שאעפ"י שהאדם נברא יחידי בעולם, ועדיין לא היו חכמים בעולם, ה'אמונת חכמים' שהיתה חסרה לו, זוהי – האמונה בעצמו!
כי אם אדם הראשון היה מאמין בעצמו, ומאמין שקיבל נשמה מאוד גבוהה, ושיש לו כוחות ומעלות גדולים עד לאין שעור, הוא לא היה נכנע לשום לחץ ולא היה חוטא (ליקוטי הלכות חושן משפט).
ואותו דבר לגבי חווה, היא היתה צריכה להאמין באדם הראשון - שדבריו אמת! ושה' יתברך ציווה שלא לאכול מעץ הדעת, ואם היתה מאמינה לדבריו, הנחש לא היה מצליח לשכנע אותה לאכול מעץ הדעת.
חווה שמעה לנחש ושכנעה גם את בעלה, עד שהוא 'נפל' בדעתו ולא האמין בעצמו ובדעותיו, בכוחו ובמעלתו, ולא האמין למה שנשמתו גבוהה ונשגבה מאוד – מדריכה אותו לעשות, הוא שכח את גדולתו שהוא האדם הראשון עלי אדמות - יציר כפיו של הקב"ה.
אני לא בראתי את עצמי
כל אדם צריך להגיד לעצמו: ככה ה' ברא אותי 'אני לא בראתי את עצמי'!
למה אני כזה? זו לא שאלה!
למה? ככה!
לכל אדם יש ערך בסיסי יציב ו'בלתי מותנה', הוא לא צריך להוכיח או להתווכח עליו, הוא שווה בין שווים, גם אם הוא שונה.
ערכו של כל אדם יציב לעולם - ואינו נתון ב'סכנה'!
ככה ה' חושב שאני הכי טוב - עם ה'דפקטים' שלי, שהם כלי העבודה שלי – לעבוד אותו.
יש לי כישרונות ויכולות, יש לי 'דעת' ותכונות אופי שנועדו למלא תפקיד יחודי שעבורו הגעתי לעולם, אני מאמין בעצמי - ולא מאמין למי שלא מאמין בי!
רק אדם שמרגיש קטן - 'דואג' להקטין את האנשים סביבו, אנחנו – לא!
לכל אדם יעוד מיוחד, והוא חייב - להאמין בעצמו!
לכל אדם יש זכות לגיטימית להיות מה שהוא!
להאמין בעצמו, ולהשתחרר מן הצורך להיות ולהֵרָאוֹת כמו כולם, וכך, הוא יוכל לבנות ולשמור על חוסן נפשי - לצמוח ולפרוח.
אנו צריכים להיות יותר פתוחים, לאהוב ולקבל את עצמנו, וכך, נוכל לאהוב ולקבל את כל מי שסביבנו.
אף אחד לא צריך או יכול לתת לאדם ציון, אם הוא בסדר או לא, ובטח, שאין לאף אדם רשות, להוריד לאדם אחר את הבטחון עצמי, ו'לדרוך' או למחוק אותו בגלל טעויות שעשה או חולשותיו.
כי לכל אדם יש תפקיד מיוחד בעולם "כולם בחכמה עשית".
ככה אני – ככה הכי טוב!
חוסר האמון של האדם הראשון בעצמו, גרם שהוא 'התבלבל' ואיבד את ה'דעת' לרגע אחד, ובכך גרם שעד היום אנו צריכים לתקן את חטא אדם הראשון...
נכיל ונעריך את כולם ממקום - אוהב ומקבל, כולל את עצמנו – כן?
זו חובה או זכות?
ואולי זה - רצון ה'?