אאא

כשילדים קטנים חוזרים מבית חינוכם בגיל צעיר, הם מביאים עמם את החוויות השבועיות סביב פרשת השבוע או החג בקרב ובא. כהורים, אנו נהנים להביט בדפי הקשר החביבים של המלמדים, ואנו נזכרים בחוויות ילדותינו.

המנהגים היפים של עם ישראל, ההווי והידורי המצווה, מייצרים שמחה יהודית בקרב הצעירים ומנגישים להם בדרך זו את חוויות תורת ישראל והמצוות שנצטוו ישראל.

ה'סימנים' של ראש השנה מאוירים ומצוירים, מודבקים וגזורים, בפרשת בשלח חוזרים הילדים עם המנהג לתת אוכל לציפורים, סביב ל"ג בעומר סיפורי המערה ועץ החרוב מסעירים את רוחם, ושירת מה נשתנה ללא עזרה מהקהל היא הכרחית להוכחה שהילד הצעיר הגיע לגיל חינוך.

לי זכור במיוחד ה'רבי' של ילדיי הצעירים בגיל הגן שהיה מצייר על דף הקשר את כמות ה'קוגלים' שעל עקרת הבית להכין בכל שבת ומועד. שבת רגילה זה קוגל אחד, אם יש שבת ראש חודש זה 2 קוגלים. והאתגר הגדול היה שבת ראש חודש טבת שחל בחנוכה שבו מוציאים 3 ספרי תורה ולכן יש להכין 3 קוגלים. הילדים היו מתעקשים עם אימם לדעת שאכן כפי שהרבי בחיידר אמר, יהיו מוכנים 3 קוגלים – ובדיעבד הם הסכימו שיתכן ואפשר למנות גם את הפשטידה שבתוך החמין, למנין הקוגלים.

החל מכיתה ג' בערך, בעת שהילדים מתחילים בלימוד הגמרא, הם נכנסים לעולם חדש, 'אלו מציאות' מביא אותם לעולמות חדשים של שקלא וטריא מתוך עולמם שלהם, אבידות מציאות סימנים והמסתעף, וכמובן המשנה העוצמתית של אבידת אביו ואבידת רבו שמסעירה את נפשם הצעירה.

בשלבים אלו, האוכל של הציפורים מפרשת בשלח, 'מה נשתנה' וכמובן 3 הקוגלים, תופסים אמנם מקום, אבל נדחקים מעט בסדרי העדיפויות - כאשר חווית לימוד הגמרא והעמקות שבה תופסת את מקום הרגש הצעיר.

המשימה של מחנכי הכיתות הגבוהות

השינוי הגדול קורה בכיתות ז' ח'. בכיתות אלו, מתחילים הילדים - שהם כבר כמעט נערים - ללמוד 'משנה ברורה'. שולחן ערוך ועליו דברי ופסקי המשנה ברורה.     

לימוד ההלכה בשולחן ערוך, הופך אט אט ובהתמדה את תפיסת היהדות של הילדים הבוגרים לאמת האמיתית של דרך התורה. יש שולחן ערוך, יש משנה ברורה יש הלכה, יש דרך חיים, יש מותר ויש אסור, יש דאורייתא ויש דרבנן, יש מנהג ויש הנהגה.

קבלת ההירארכיה של סדר חשיבות הדברים בחיי היהודי, מקבלת משנה תוקף בתקופה זו, וזו גם המשימה של המחנכים בכיתות אלו, להנחיל לילדים הבנה כי תורת ישראל ברורה וחד משמעית, אין בה חידושים ואין עליה תוספות, חדש אסור מן התורה.

בשלב הזה, מייצר הנער הבוגר לעצמו את סדר הדברים וחשיבותם, ותקופה זו קריטית ומהותית לעתיד החינוכי של הילד לכל ימי חייו.

כי יסוד ושורש היהדות היא האוטנטיות שבה, היא לא ניתנת לשינוי או לעדכון ואי אפשר לייצר לה תוספות או עדכונים. האסונות הגדולים ביותר ניחתו על היהדות הנאמנה כאשר ניסו לשבש את הסדר החיוני בהבנה כי יש תורה ויש שולחן ערוך, כל מה שסותר את מה שכתוב בהם – לא קיים. וכל מה שלא כתוב בהם נמצא בעדיפות שניה להם.

ולצורך דיון תיאורטי ולא מחייב כמובן, וכמשל בעלמא, ומבלי להטיל פקפוק בחשיבות העניין או לפסוק הלכה כלשהי, אבוי לנו אם הנער יבין שהאוכל לציפורים בשבת בשלח, אמירת ה'מה נשתנה' ו3 הקוגלים, יכולים לסתור סעיף בהלכות שבת בשולחן ערוך, כי במקרה כזה, יתכן ואם שכחה אימו, הוא יבשל את הקוגלים החשובים בשבת קודש ח"ו. 

כשמבינים שהתורה היא הבסיס לכל דבר, והשולחן ערוך הוא מורה הדרך, הרי שהיחיד מבין את דרכו האישית ושהציבור כולו ככלל, מגויס לענין אחד בלבד, עבודת ה'.

וזה בדיוק מה שלא הבינו אנשי דור הפלגה.

המגדל של דור הפלגה

חז"ל מציינים, כי בניגוד לדור המבול שהתפרש בכתוב מה היה חטאו, בדור הפלגה סתם הכתוב ולא פירש את חטאם (בראשית רבה לח, ו)

ובכן, הם מצאו בקעה שלא היה בה כל חומר בנייה, שם הם רצו להישאר, "נראה אם נוכל ליצור דבר חדש בעצמנו, נעשה לנו אבנים מלאכותיות". וכשם שהיה חסר להם חומר בנייה כלשהו, כך היה חסר להם גם חומר שריפה למספר כה רב של לבנים, משום כך "ונשרפה לשרפה" כל מה שנמצא יוכשר לשרפה, וכך היתה להם הלבנה לאבן, ומה שהורגלו להדביק בו את אבני הבניין היה להם לחומר בנייה. כי עד אותם ימים היו בונים באבנים, ומדביקים אותן בטיט, האבן היתה בעצם חומר הבנין והטיט היה הדבק שבין האבנים, ושניהם ניתנו להם מידי הטבע בצורתם הטבעית. אך עתה היה הכל מלאכותי מעשה ידי אדם, מה שהיה עד כה "חמר" היה להם ל"חומר", הם יצרו אבנים חדשות מדומות.

"וירד ה' לראות את העיר ואת המגדל אשר בנו בני האדם", ה' ביקש לראות בטרם יפסוק את הדין, ומכאן אנו למדים שעצם בניית העיר והמגדל - לא היה בה משום חטא. דהיינו, הם חטאו בכוונה שפעלו בה, בתכלית שלשמה בנו, נראה בעליל שהכל תלוי במטרת הבנין ולא בעצם בניית הבנין. הנה אנו עומדים על סף ההיסטוריה העולמית, מי הוא האומר "נעשה לנו"? כלל האנושית של אז! אולם, אם הכלל אומר "נעשה לנו שם" הוא יכול לומר זאת כלפי שני גורמים בלבד: כלפי הק'ל שמעליו, וכלפי היחיד הכפוף לו. שהרי מדובר בכלל כולו, ולצידו של הכלל לא היה גורם שווה לו.

כוח משחית של ציבור שלם שמבקש לייצר משהו 'חדש'

ובכן, הציבור התאסף בבקעה, שם ביקשו ליצור 'יש מאין' בכח אדם ובעוצם ידו. הם ביקשו להוכיח מה רב כוחו של ציבור, יש לאל ידו להשתלט על הטבע אם יפעיל את כל הכוחות הגנוזים בו. שם, החליטו ליצור יצירה לדורות, תהיה זו מזכרת עולם לכוחו של ציבור וחשיבותו על פני היחיד. והנה, הקב"ה השתית את עולמו על הציבור "ואגודתו על ארץ יסדה"(עמוס ט,ו) יש לבני אדם דעות שונות ומגוונות, וחובה עליהם להשלים זה את זה. כי היחיד ימות, וכוחותיו מוגבלים, ורק על הציבור נאמר "אין ציבור מת ואין ציבור עני". ערכים גדולים וקיימים נוצרים רק בכוחות משותפים.

אך, הציבור הוא השלמה ליחיד. במה דברים אמורים - אם מעמד הציבור כלפי ה' איננו שונה ממעמד היחיד! אם גם רצון הציבור משעובד לה', אם כוחותיו המשותפים הם קודש לה', ובכך הוא רואה את תפקידו היחידי לעבוד את ה' בכוחות משותפים - בשלמות גדולה יותר.

אולם כאן טמונה הסכנה, כי בסופו של דבר, היחיד יזכור בעצמו את מגבלותיו..... אך לא כן הציבור, הרי הציבור הוא חזק באמת, בנקל הוא יכול להציג את עצמו כמטרה עליונה, כאילו אין ערך ליחיד אלא בציבור, כאילו תפקיד הציבור איננו להשלים את היחיד אלא היחיד בטל לטובת הציבור.

הפעלת כוח הרסני

אם יש ציבור שמבקש להפעיל את הכוחות הגנוזים בציבור, להתאחד כדי להציג את עצמו, אם אין הציבור קורא "בשם השם" אלא אומר "נעשה לנו שם", אם היחיד נדרש להיות עבד לציבור ולא לעבוד את ה', אם הציבור מציג את עצמו כמטרה ולא כאמצעי בלבד, אזי יאבד כל עתידה המוסרי של האנושות, יתקיימו הדברים שנאמרו כאן כנבואה. האדם מגלה את כוחו והוא גאה באמצעים המלאכותיים שברשותו ובהמצאות חדשות, כסבור הוא שהציבור פטור מעבודת  ה' ומשמירת חוקי המוסר, "הקדמונים היו זקוקים לאבנים אנו נבנה גם באין אבנים", או אז נוצר האליל של מטרות נבובות שאינן מביאות ברכה. כי היחיד חייב למסור להן את נפשו, והציבור - את שמירת המוסר, היחיד אולי יבכה בשעה שמתו מוטל לפניו, אך אין מספר לקרבנות האדם הנופלים על מזבח הציבור.

הציבור אומר "ונשרפה לשרפה", הכל יוכשר לשרפה, הכל יאבד וילך לטמיון ובלבד - שנקים בניין לציבור לתהילה לשם ולפארת, היחיד יאמין שלא חי לשווא אם מסר את נפשו לטובת הציבור, ואפילו אם המטרה בטלה, ובלבד שיש בה תפארת לציבור – יפלו מצידם אלפים ורבבות, כי הציבור מתנחם על נקלה ומוסיף נדבכים על בניין התפארת. וכך ייאמר גם מבחינה רוחנית ומוסרית "והחמר היה להם לחומר" האמצעי היה להם למטרה.

כשהציבור לא נועד לשם היחיד

חז"ל אומרים שמעשה זה נעשה בהנהגת נמרוד (חולין פט ע"א). ואכן, רק גבור  ציד לפני ה' כנמרוד, יכול להביא את הבריות לידי התמסרות כזאת, וגם הוא לא יצליח בכך - אם לא ידע לשלהב אותם למטרותיו, אם לא ישכיל לזהות את תהילת עצמו עם תהילת ההמונים המתמסרים למענו. לא בזהב ולא בתענוגות, אלא בסרט בדש המעיל ייתפתו ההמונים להתמסר למנהיגם, אולם רעה חולה היא אם סבור הציבור שמטרותיו הן למעלה משיקולי המוסר - ההיפך הוא האמת! אמנם אין להצדיק את היחיד שעבר על חוקי המוסר - אך יש מקום ללמד עליו זכות אם סטה מן הדרך באונס, אך ציבור - לעולם לא יגיע לידי כך.

כך נבין את המילים פן נפוץ, הם חששו פן יחדלו להיות ציבור. אך מה בכך - אם תכלית הציבור היא לתמוך ביחידים! ואיך אפשר לחשוש לכך אם הציבור רק מגשים את מטרת המוסר בדרגה נעלה יותר! אם הציבור מתאים לייעודו - אפילו יש בו מיליונים אין צורך בקשר מלאכותי ביניהם, תודעת היחידים היא הקשר - ונקודת האיחוד הוא ה'. אולם אם הציבור לא נוצר למען היחיד אלא להיפך, אם הוא אומר "נעשה לנו שם", הרי מובן שיש צורך בכפייה או בפיתוי מלאכותי כדי להביא את היחידים לידי כניעה והתמסרות.

שאיפת אומה "לעשות לה שם" ולהרבות את כבודה הלאומי, היא קץ לכל ייעוד מוסרי. מידת רדיפת הכבוד נחשבת חסרון ליחיד - ומעלה לציבור, והיא החותרת תחת אושיות כל מוסר של הפרט ושל הכלל. כל תאווה תגיע לידי רוויה, פרט לרדיפת הכבוד. ולא כאן בלבד היו הדברים, כי רדיפת הכבוד בנתה כאן מגדל ושרפה באדישות את הכל כדי לזכות באבנים לבניין נצחונותיה. והדברים חוזרים ונשנים כל ימי עולם, ההיסטוריה יודעת לספר בדרך כלל רק על בניית מגדלים של כבוד מדומה, נמרוד ויורשיו רכשו לה את לב האומות בדרכי פיתוי וכפייה. אך על ערכים אנושיים טהורים, מעשי אדם בתוך אהלו, על כך לא יסופר בספרי היסטוריה, אלא כצחות לשון חז"ל ה' כותב זאת בספר זכרון, ואליהו ומשיח מבשרי הגאולה ומוציאיה לפועל - הם הם החותמים כעדים.

חטא זה הוגדר יפה בפרקי דר' אליעזר פרק כד, "אם נפל אדם ומת לא היו שמים את לבם עליו, ואם נפלה לבינה - היו יושבים ובוכים 'אוי לנו' אימתי תעלה אחרת תחתיה"

בניית מגדל שראשו בשמים, היא מלאכה שאין לה סוף, ודור אחר דור יוסיף נדבך לבניין. אנחנו מוצאים גם אחר כך בנינים כאלה שהיו בונים אותם ללא קץ וללא תכלית, עד היום עומדות הפירמידות במצרים - זו היורשת של תכניות נמרוד. כל מלך החל לבנות אחת כשבטו על כסא מלוכתו, והיו בונים והולכים כל ימי מלכותו, עול ברזל ניתן על צוארי האומה כדי לבנות ללא הרף מצבת קבורה לשם ולתהילה למלך.

נמרוד הוא שאמר "נעשה לנו שם" והריבוי הוא אפוא ריבוי של כבוד, ואכן בניין פאר מעין זו איננו לאמתו של דבר תפארת לאומה - אלא תפארת לשליט העריץ שהשכיל לענוד לו זר דפנה מתוך הכוחות הגנוזים בציבור, כל ההיסטוריה שעד כה היא הגשמת המאמר "הקנאה התאוה והכבוד - מוציאים את האדם מן העולם" (אבות ד,כא), הדורות שקדמו למבול אבדו בקנאה ובתאווה - נחש וקין,  השחתת דרך וחמס, ואילו בדור הפלגה שלטה רדיפת הכבוד וניסיון אומלל לייצר 'משהו חדש' שלא בורא העולם יצרו.