אחת הדילמות שמעסיקים רבים מההורים ומהמחנכים בשנה וחצי האחרונות בעולם היא מה התשובה לנוער על התרחשויות העולם, החל מהקורונה דרך אסון מירון ועד לימי מלחמה אלו, זאת לצד התרחשויות פוליטיות רבות ומוזרות שלא היו במדינת ישראל מאז הקמתה, והנוער דורש תשובות על שאלתו : למה עשה לנו אלוקים כך.
אין צורך להרחיב את היריעה והמילים לתאר כל אסון בפני עצמו כמה יתמות ירדה לעולם בשנה וחצי האחרונות, כמה עצב והתמודדות, הפסוק באיכה כבר לא רחוק ממציאות חיינו: "שמעו כי נאנחה אני אין מנחם לי כל איבי שמעו רעתי ששו כי אתה עשית הבאת יום קראת ויהיו כמוני", אז איך מתמודדים עם זה?!
מצד שני אנו עומדים ימים ספורים ליום מתן תורה 3333 שנים ליום שעמדנו לרגלי ההר ושמענו את קול ה' אומר אנכי ולא יהיה לך, ומאז ועד היום עם ישראל עבר הרפתקאות קשות יותר ופחות, ועל אף כל זה "ואף גם זאת בהיותם בארץ איביהם לא מאסתים ולא געלתים לכלתם להפר בריתי אתם" וזכינו לעלות לארץ הקודש ולראות בפריחת עולם התורה ציבור שומרי תורה ומצוות, המקדשים את קדושת ובניית ארץ ישראל ע"י קיום התורה והמצוות, שאבות אבותינו רק חלמו על זה ואנו ממשים את החלום וחיים בו.
אין ספק שהטוב כי לא כלו רחמיו מצד אחד, והמרחם כי לא תמו חסדיך מאידך, ואלו הם המקלות איתם נצעד בטיפוס על ההרים והגבעות לזכור שהקב"ה מלווה אותנו בחסדיו המרובים מימין ומשמאל בעבר הווה ועתיד, בלי ההכרה בזה אין לנו יכולת קיום וביטוח חיים.
אז מה אם כן היא ההתמודדות הגדולה בדור הזה? והתשובה לכך היא פשוטה, אנו חיים בדור שהיכולת לא רק לדעת ולהבין אלא לראות בחוש אירוע שמתרחש ברגע זה בקצה העולם, ולהיות מתועדים ומעודכנים תוך כדי ואחרי אירוע באופן מידי הפך את החיים שלנו לטרגדיה! אנשים מתבשרים על מות יקיריהם בקובצות וואטסאפ, אנשים נחשפים לזוועות ולפשעים ומסתכלים על זה שוב ושוב, יצר הנקמנות הכאב והתסכול גובר שוב ושוב, ובכך אבדנו שליטה על היכולת לווסת את המחשבה והרגשות, בעבר לאחר פיגוע ל"ע המתינו עד הבוקר לקבלת העיתון עם תיעוד מינימליסטי ומבוקר של התמונות והתיעודיים, היום ברגע ההתרחשות כבר יש תיעוד שרץ מקצה העולם ועד קצהו לכל ילד ומבוגר שרוצה ושלא רוצה.
לא לכל אדם יש יכולת נפשית להכיל תמונות זוועה! לא כל אדם מסוגל לראות סרטונים של עשרות אנשים בהחייאות, או אנשים ששוכבים אחד על השני, או לינץ', או דקירות או ראש מדמם, גילוי נאות עבדכם הנאמן משמש כחובש בארגון המתנדבים "איחוד הצלה" וראיתי בחיי מראות לא קלים בכלל, אבל מה שנחשפתי נחשפתי ועם זה אני מתמודד, מכאן ועד להיחשף לכל אירועי העולם בסרטונים ותמונות הדרך היא ארוכה ולא קשורה ופוגעת.
מעבר לפגיעה הרגשית שזה יוצר, זה בונה עולם בנפש עולם כזה שדורש לראות הכל, שלא מסתפק בדמיון ומחשבה, הכל חייב להיות מונגש בצבע וקול, ככל שזה לא כך עבורו, במשל זה תמונות שחור לבן עבורנו, מעניין מינוס על גבול המשעמם פלוס.
המציאות הקיימת של לראות הכל ומהר ככל הניתן מייצרת עולם צבעוני חי ועדכני, שדורש סיפוק וחמצן, ככל שהוא יקבל אותו במסגרת עולמו החינוכי והמשפחתי הוא יישאר שם, אך ככל שזה יורחק ממנו הוא יחפש בשדות זרים את סיפוקו.
פרשת השבוע מסיימת ומפגישה אותנו באחד מהאיסורים המרתקים ביותר לראות את המשכן לאחר קיפולו טרם שכיסו אותו, האיסור הוא כזה חמור שהעונש עליו הוא מוות,
במדבר פרק ד "וַיְדַבֵּ֣ר ד' אֶל־מֹשֶׁ֥ה וְאֶֽל־אַהֲרֹ֖ן לֵאמֹֽר אַל־תַּכְרִ֕יתוּ אֶת־שֵׁ֖בֶט מִשְׁפְּחֹ֣ת הַקְּהָתִ֑י מִתּ֖וֹךְ הַלְוִיִּֽם וְזֹ֣את׀ עֲשׂ֣וּ לָהֶ֗ם וְחָיוּ֙ וְלֹ֣א יָמֻ֔תוּ בְּגִשְׁתָּ֖ם אֶת־קֹ֣דֶשׁ הַקֳּדָשִׁ֑ים אַהֲרֹ֤ן וּבָנָיו֙ יָבֹ֔אוּ וְשָׂמ֣וּ אוֹתָ֗ם אִ֥ישׁ אִ֛ישׁ עַל־עֲבֹדָת֖וֹ וְאֶל־מַשָּׂאֽוֹ: וְלֹא־יָבֹ֧אוּ לִרְא֛וֹת כְּבַלַּ֥ע אֶת־הַקֹּ֖דֶשׁ וָמֵֽתוּ"
התורה מלמדת אותנו שראיית המשכן המקום שמתפללים בו והוא מרכז החיים במדבר חייב להראות לאנשים רק במיטבו, או כשהוא כבר מכוסה, מעבר לעומק העניין וכפי שבנביא אנו פוגשים את אנשי בית שמש שאכן המצב הוליד אצלם חוסר יראת שמים ובעקבות כך נגף גדול, התורה מחנכת אותנו שלא צריך לראות הכל! אפשר וצריך לחשוב על המשכן להחיות אותו במחשבה, אבל יש רגעים שראייתו בעיניים היא איסור.
כאשר אנו רוצים לראות כל הדבר זה מוליד אצלנו גאווה עצומה, זה מלמד אותנו לחוש כל תאוות לב, היכולת של האדם המאמין לחיות דברים רק במחשבתו ובתודעתו ולא בהכרח על ידי ראייה היא יסודית לחיי האמונה, להתמסר מתוך דבקות המחשבה, ובכלל להנכיח את המחשבות כמשהו קיומי ברמה כזו שמספק אותי במקום ראייה זה אחד מהיסודות החשובים בבניית האדם.
וכך מסביר את הדברים הרש"ר הירש במדבר פרק ד פסוק יז
"וידבר וגו'. בפסוקים הקודמים כבר נאמר, שחלקי המקדש נמסרו לבני קהת עטופים - לבל יגעו בהם בידיהם. כאן נאמר, שאסור להם אף להיות נוכחים בשעת עטיפת הקדשים. אל יבואו "לראות" את הקודש בשעת כיסויו. אם אין אנחנו טועים, הרי זו תכלית האיסור הזה: המקדש הוא עניין למחשבה, ולא לראייה חושנית; נושאי המקדש יכוונו לו את דעתם, ואל יזונו בו את עיניהם; משמעות המקדש תמלא את רוחם, ואל יסיחו דעתם ממנה. זה הוא יסוד מהותי של החובה המוטלת על נושאי המקדש; ולפיכך אם הם זנים בו את עינם החושנית בשעת כיסוי, הרי הם מחללים אותו בליבם"
פרשת במדבר עוסקת הרבה בתיאור מסעות המדבר היכן עמד כל שבט ושבט וכו' התורה היא ללא איורים, התורה מחייה בכוח הכתיבה ולימודה את חיי המדבר, כדי שנלמד להחיות את כוח המחשבה והדמיון גם ללא ראיה, מעמד מתן תורה מתואר בתורה ובחז"ל בצבע חי מאוד אבל אין שום סרטון אפילו קצר שמתאר את זה, וגם לא יהיה, ואעפ"כ כ"כ הרבה אנשים חיים לאור אותו מעמד ומסכימים למסור את נפשם על קדושתו, כי התורה החייתה לנו אותו בדמיון וכך אחריה חז"ל וכך אנו מצווים עם בננו.
התורה מלמדת אותנו את היכולת לחנך את הדור הצעיר לחיות אירועים רק בתחושה ודמיון ופחות בחי בסרטון ותמונה, זה מתחיל מחיי המדבר ודרך מעמד מתן תורה וכלה בתיאור הנביאים על חזון אחריות הימים של וגר זאב עם כבש.
בימים אלו אנו מצווים לשבת עם יוצ"ח ולדמיין איתם יחד את האירועים ההיסטוריים הגדולים שהתורה מעידה שנכחנו שם, אבל יחד עם זה ללמוד ולחיות במחשבה את הגאולה העתידה שכל כך קרובה אלינו, ואולי בזכות זה שנחיה את הגאולה במחשבה ודמיון ובלימוד הלכות הגאולה ובנין הבית העתידי נזכה בקרוב שהחלום יתממש בשוב ה' ציון.
הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין