אאא

"קשה לו להיפרד מהכיסא" – "הוא חזק בתוך התפקיד" – ועוד ועוד כאלו משפטים מייצבים את האישיות המדוברת כנטולת אישיות עצמית, וכבעלת גוון הדומה לכסא או לעבודה, הוא הופך להיות חלק מהעניין עצמו בו בזמן שאישיות האדם כביכול איננה קיימת אלא רק התפקיד קיים.

מצב זה מצד אחד הוא נפלא הוא משדר אדם שמתמסר באופן טוטאלי לתפקיד שלו, אדם שמבטל את עצמו לחלוטין כמי שאינו קיים, כל בוס ישמח לקבל עובד כזה, כל חניך ישמח למחנך כזה, לכאורה הדמות האידיאלית.

אבל לאמיתו של דבר אדם לא יכול באמת לבטל את קיומו בגלל נוכחות של רצון להטיב או לרצות את הזולת, אדם כן יכול להיות דמות שמרצה (מלש' ריצוי) את האחר, אדם כזה אישיותו קיימת שם ומאוד  יותר מאחרים אך בגלל הדחף והרצון הפנימי לגרום לשני להיות מרוצה מסכים להעניק תחושה כביכול הוא איננו קיים בעולם ובכך הוא שם את דמותו שלו עצמו המבוטלת כל הזמן מול עיניו ובכך שהוא מבטל את האישיות שלו ומחשבתו נתונה בזה כל הזמן הוא יוצר מצב של מחשבה על עצמו כל הזמן, מה שנקרא הפוך על הפוך.

אדם כזה שלא יודע לשים את האישיות שלו ליד הכיסא וליד התפקיד ולדעת להבדיל ביניהם נמצא בסיכון תמידי של הכרה בסביבה המרצה, הוא נתון לצורך לפידבק תמידי ומשוב כרוני לפועלו, ומשחק הרגשות והאמוציות הפנימיות פועלות שעות נוספות ומשפיעות על נתיב ותהליך ההחלטות שאמורות להיות ניטרליות ומקצועיות.

התפיסה הבסיסית של העיסוק בכל מלאכה ובוודאי במלאכת החינוך היא שאני בשליחות לעסוק בתפקיד זה, התפקיד איננו שלי, אין לי בעלות עליו, יש לי את הזכות לעסוק בו כל עוד בורא עולם כיוון אותי לזה ומשאיר אותי פה ויש לי את הזכות לכך.

ארגונים שונים קמו להם וחתרו חתירה תחת תפיסה זו, בתפיסתם שלהם אדם שהתקבל למלאכת הוראה חינוך וכו' זה הסכם לעולם, לא משנה כמה הדמות המדוברת תתברר  כמנותקת מהווי חינוכי ומקצועי  גם אם יהיו לו עשרות תעודות, פעמים רבות אין אינטראקציה נכונה עם תלמדים, וזה לא אסון יתכן שבמקום אחר יהיה חיבור טוב יותר, במקום לראות בכך יד ההשגחה העליונה של זיווג שאיננו בר קיימא, אותם אנשים שחברו לארגון שכביכול דואגים לזכויות המורים עושים את זה על ראשם של התלמידים, לא משנה האם השליחות מתבצעת, לא משנה האם התלמיד מקבל מענה, מה שחשוב זה זכויות המורה, העיקר שהמורה לא ייפרד מהכיסא שלו, אוי לדור שכך עלתה בימיו, ברור  שראוי לעמוד על זכויות אנשי החינוך וההוראה וכך צריך אבל לא יתכן כשהגולם קם על יוצרו ומה שצריך בסוף לדאוג לחינוך הדור הבא יורה לעצמו ברגל בשליחות הזכויות של הדמות שהייתה אמורה לחנך.

יכולת ההפרדה בין האישיות והתפקיד היא היכולת להשפיע על העולם בדרך הנכונה, כיהודים מאמינים אנו יודעים שלכל אדם יש שליחות, לכל עשב יש מטרה, כל תנועה בעולם מחושבת, אך אמונה זו שאנו נטיף עליה בלי סוף, ברגע האמת כשהכיסאות בממשלה ובקואליציה מתרחקות מאתנו, או כשאנו מבינים שאנו צריכים להשפיע בכל תחום בדרך שונה ממה שעשינו עד עכשיו, שם אנו הופכים לליצני הדור שרודפים אחרי השררה ואחרי הכיסא במקום אחרי המהות ואחרי השליחות.

קרח מצד אחד היה פיקח אבל מצד שני היה ליצן, הליצנות הגדולה ביותר שלו הייתה כביכול הדאגה שלו לכלל, קרח בכלל מבטל את עצמו מכל וכל לא הוא הנושא בכלל לדבריו, זה הדאגה לכלל, ועל דרך צחות אומרים ע"פ   רש"י במדבר פרק טז פסוק יט  (יט) ויקהל עליהם קרח - בדברי ליצנות. כל הלילה ההוא הלך אצל השבטים ופתה אותם כסבורין אתם שעלי לבדי אני מקפיד, איני מקפיד אלא בשביל כלכם. אלו באין ונוטלין כל הגדולות, לו המלכות ולאחיו הכהונה, עד שנתפתו כלם:

כשאדם מצהיר שהוא בטל ומבוטל והדאגה שלו היא רק לכלל, ועוד לשם שמים, זה החורבן הכי גדול, גם בדורנו אנו חווים קהילות ענקיות, ישיבות שהיו ספינת הדגל, אבל בשם הדאגה לרבים ועל חשש שיש עוד משיהו שנוטל מלכות וכהונה, מייצרים מחלוקות שכולנו חווים את תוצאותיהם מה שברור שלשם שמים אמיתי שאין שם זה לא מחלוקת בית שמאי ובית הלל!

הזכות לגדל ילדים, הסכות לחנך, הזכות להשפיע, היא שליחות, אבל זה חייב לבוא עם עיניים פקוחות ופתוחות, האם אנחנו בזמן הנכון ובמקום הנכון, האם המאבק שלנו הוא נקי וטהור נטול אינטרסים של דבק מגע לכיסא שלי, או שאני דואג לעצמי על גב וראשיהם של אחרים, זהירות לא להיות ליצן!

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

עומק הבעיה עם אנשים וקבוצות אלו שאין אפשרות לשוחח איתם ולהגיע לתובנות, דבר ראשון כי זה מתחיל בלשם שמים וכשמלחמה היא לשם שמים זו מלחמה מסוכנת (ולכך יש הלכות מתי ואיך) אבל עיקר הסיבה היא כי אין מה לענות להם הם לא שכליים הם עם רגשות של פגיעה אישית, הם בתפקיד חזק חזק מחוברים רגשית ונפשית וכל תזוזה משפיע על כל הגוף והנפש, ושם שום טענה או רצון להדברות לא יועילו זה אנשים שהפתרון היחיד זה שיבלעו באדמה או שיחזרו בתשובה ויזכו לדרגת בני קורח שנתייחד עליהם המזמור הנאמר לפני תקיעת שופר, זה ללמעלה או ללמטה כי אנשים אלו הם בעלי עוצמות ואם הם יילכו בכוחם הנכונה הם ירחיקו נדוד.

דברים אלו מובנים להפליא ע"פ דברי הרש"ר הירש גם בפרשתנו על קרח האבא וגם בתהילים על בני קרח:

רש"ר הירש במדבר פרק טז פסוק ד:

(ד) וישמע משה וגו'. משה שמע - או מוטב: הוא הבין את המטרה ואת המניע של הטענות וההאשמות שהוטחו כלפיו. היתה זו כפירה ביסוד האלוהי של שליחותו. ואילו סברו כן מחמת טעות עיונית, היה אפשר ללמדם ולהעמידם על טעותם; אך הם הגיעו לידי כך מתוך קנאה ורדיפת כבוד. במסווה של ייצוג ענייני הכלל הם בקשו לספק את האינטרסים של עצמם ולצורך זה באו בהוכחות כוזבות ומסנוורות המחניפות לאהבה העצמית של על העם. וכך ניסו לדחוק את רגלי משה ואהרן ולשלול מהם את מעמדם. הן הנחות היסוד למרדו של קרח הן כוזבות, והמסקנות - ביישומן לנסיבות הנידונות - הן כוזבות לא פחות. כל העדה כולם אינם קדושים כבר עתה. הם "אנשי - קדש" (שמות כב, ל ופי' שם), אנשים בעלי תפקיד קדוש;

הרש"ר הירש תהילים מ"ב :

"בני קרח, צאצאי האיש שמצא את מפלתו במרדו הגלוי נגד ה' ומצוותיו. צאצאיו עלו על כל האחרים בשירה לה', שירה המעוררת הכרה, התלהבות ומסירות. הכינור המוקדש לה' היה בידי רבים, אולם רק מעטים מהם העלו כבני קרח צלילים לאומיים, הנובעים מנשמת העם אם בשמחה אם בתוגה, רעיונות והרגשים שיש בהם כדי לעצב את רוח ישראל בכל עת..."

הכותב הינו ראש ישיבת ברקאי חיספין