אאא

הודעתו של הג"ר צבי ישראל טאו נשיא ישיבת הר המור כנגד יו"ר הציונות הדתית בצלאל סמוטריץ בו הוא האשים שבגללו אין קואליציה מביאה אותנו לעסוק בדוגמה בה השתמש כבוד הרב.

"כבר אמר החכם מכל אדם", אמר הרב טאו בהקלטה שפרסם העיתונאי יאיר שרקי, "׳אל תהי צדיק הרבה'. (וכוונתו לקהלת ז' טז י"ש) ראו איך חסידותו היתרה של ח"כ בצלאל סמוטריץ' מונעת הקמת ממשלה אשר בה ישראל בפנים וערבים בחוץ נמנעים, ומביאה עלינו חלילה ממשלה עם ערבים בפנים והיהדות בחוץ".

לענ"ד ולדעת רבים שקראו את דבריו, נראה שהרב טאו רומז לדברים הדומים שאומרת הגמרא ביחס למעשה המפורסם בו הביא בר קמצא מהקיסר הרומאי קורבן לבית המקדש, ובר קמצא פסלו הלכתית מלעלות לקרבן. כשהגיע בר קמצא לבית המקדש סברו חכמים להקריב את הקורבן משום שלום מלכות, וסירב לכך רבי זכריה בן אבקולס. רצו חכמים להרוג את בר קמצא שלא ילשין לקיסר הרומאי ויחריב את בית המקדש, וגם לכך סירב רבי זכריה בן אבקולס.

מסיימת הגמרא: "אמר רבי יוחנן, ענוותנותו של רבי זכריה בן אבקולס, החריבה את ביתנו, ושרפה את היכלנו, והגליתנו מארצנו". (גיטין נ"ו ע"א).

בצלאל סמוטריץ' (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
בצלאל סמוטריץ' (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)
הגדלה

 

יש לציין שברור שהרב טאו לא עשה השוואה בפועל בין חורבן בית המקדש לקואליציה כזו או אחרת. אמנם יתכן שהוא לקח את הרעיון של הענווה הפסולה של רבי זכריה בן אבקולס, אבל הוא לא השווה במפורש בכך שהקואליציה היא קדושה כמו בית המקדש.

מעשהו המקומם של בר קמצא שבעטיו נחרב בית המקדש הגיע בעקבות כך שהוא נעלב מחכמי ישראל עקב כך שהם לא מחו בקמצא שביישו בפני קהל רב. במדרש רבה[1] מוזכר רבי זכריה בן אבקולס, כאחד החכמים שלא מחו בהתנהגותו של קמצא כלפי בר קמצא.

מכתביו של ההיסטוריון היהודי יוסף בן מתתיהו מבואר שהפסקת הקרבת הנכרים בבית המקדש על ידי כהנים קנאים, הביאה ליריבות עם הגויים. עוד הוא מציין את 'זכריה בן אמפיקאלווס',  כאחד הגורמים לחורבן בית המקדש. והוא גם מציין את היותו  של זכריה אחד מראשי הקנאים וכהן.

מענין שיש מקור במסכת שבת (כא ג)  בה מובאת מחלוקת בית הלל ובית שמאי, כיצד להיפטר משיירי סעודה בשבת? ב"ה אומרים מעבירים מעל השולחן קליפין ועצמות, ובית שמאי אומרים מסלק את הטבלה כולה ונוערה.

בתוספתא שבת מובאת מחלוקת זו ונוסף בה מנהג ייחודי של רבי זכריה בן אבליקוס שלא היה נוהג לא כדברי בית שמאי, ולא כדברי בית הלל, אלא "נוטל ומשליך לאחר המטה". מסיימים חז"ל בתוספתא: "אמר רבי יוסי ענוותנותו של ר' זכריה בן אבקילס היא שרפה את ההיכל".

רש"י בגיטין, מסביר ש"ענוותנותו" הכוונה לחסידותו. גם הגר"ש ליברמן בביאורו לתוספתא בשבת, מבאר שרבי זכריה נמנע מלהכריע בין בית שמאי ובית הלל, וענוותנות זאת הייתה שיטתית אצלו ונהג בה אף במעשים אחרים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אולם ישנם שמבארים אחרת מהגר"ש ליברמן. לטענתם, רבי זכריה זה תקיף היה וקנאי. הוא חלק הן על בית הלל והן על בית שמאי, והחליט לנהוג דרך עצמאית. לא מתוך ענוותנות, אלא מתוך עמידה על דעתו שלו. וכשם שרבי זכריה עמד על עקרונותיו בעניין הקרבת קורבנות בעלי מומין ובעניין הריגת בר קמצא, וסירב לשמוע לדעת רוב חכמי ישראל בשיקולים כה חשובים  שגרמו לחורבן בית המקדש, כך  חלק  בסוגיית שבת, הן על בית הלל, והן על בית שמאי.

עדותו של יוסף בן מתתיהו שרבי זכריה היה מהקנאים שכמפורסם חלקו על חז"ל חכמי הפרושים, מסייעת  להבין שמעשהו לא היה ענוה אלא ההפיך מכך.

לקריאה נוספת:  ציון. חוברת א', עמ' 53-56 תשמח. דוד רוקח. 'זכריה בן אבקולס – ענוותנות או קנאות?'


[1] איכה רבה (בובר) ד"ה מעשה באדם אחד, (וילנא) פרשה ד, ג

  • לתגובות, הערות, הארות, וכן לשליחת חומרים, מסמכים, ורעיונות למאמרים העוסקים בתחום היסטוריה יהודית, נא לפנות לכתובת אימייל: [email protected]