רק כשהאברך איים כמו עבריין - ניסיונות הסחיטה הפסיקו | סיפור מטלטל

ביומיום אני שקוע בין דפי הגמרא, מגדל דור ישרים ומבקש לחיות על פי עקרונות התורה והמידות הטובות. אבל, וכאן מגיע ה"אבל" הגדול, לפעמים המציאות בחוץ דורשת מאיתנו אסטרטגיות שקצת פחות נלמדות אצלינו.

>> למגזין המלא - לחצו כאן

יום אחד, בצהריים בהיר אחד, כשאני חוצה בנחת את הצומת בדרכי לכולל (רגע קודש, אם יורשה לי), התרחש המפגש הבלתי נמנע בין עולם התורה לעולם הרחוב. פתאום, משום מקום, הגיח רוכב אופנוע. "הגיח" זו מילה עדינה. הוא שוגר כטיל מונחה, היישר לתוך הצד של הרכב שלי. כמובן.

"הגלריה": שוקי לרר לא פספס פינה בעצרת, ומגיש תיעוד ענק שיכניס אתכם לאווירה

חיים רוזנבוים|21:15

תיעוד ממעוף הציפור: חכמי ורבני עדת תימן בעצרת המיליון בעיר מלוכה

חיים רוזנבוים|19:38

התרגיל הישן והטוב: "אתה אשם!"

נבהלתי, או-הו נבהלתי. בעיקר כשראיתי את הנהג הצעיר מוטל על הארץ. יצאתי מהרכב כמעט בריצה, והתקבלתי בקול צעקות מאיימות שבהחלט לא עמדו בתקנות הכושר של 'קול שקט ונעים'. "אתה אשם! עכשיו אני מזמין משטרה, חכה חכה איך יתפרו אותך!", הוא צרח בקול רועד, וסליחה על הציניות, קצת יותר מדי דרמטי בשביל צעקות של פצוע.

עכשיו, בואו נבהיר נקודה.

הבחור נסע בנת"צ, נגד כיוון התנועה. לי לא היה תמרור עצור, וגם תמרור זכות קדימה לא היה שם, אבל מה לעשות, אני אדם מן היישוב, ואפילו האטתי את רכבי ונתתי זכות קדימה לפני שנכנסתי לצומת. והוא? הוא פשוט הגיח במהירות שיא מהנתיב הנגדי, ההוא שאסור לו לנסוע בו. הנת"צ, למשל, הוא קיצור של "נתיב תחבורה ציבורית", ולא "נתיב תושייה צינית" ובטח לא "נתיב תאונות צפייה" בשידור חי. אבל מי אני שאתווכח עם המציאות?

חסד או תמימות? הנה הקולה!

לא יודע למה, ועד היום אני מנסה לפענח את ה"למה" הזה, אבל הרגשתי רחמים. כן, רחמים. גם כשידעתי בוודאות שהוא האשם. הוא נראה כל כך מפוחד, ועם כל קללותיו הבלתי רשמיות והבלתי ראויות לציטוט, ראיתי את עצמי פוסע לקיוסק סמוך, וקונה לו פחית קולה קרה. "ככה אמא אמרה שצריך לעשות למי שנבהל", מלמלתי לעצמי ממקום טוב, "לתת לו משהו מתוק".

הוא לקח ממני את הפחית בעצבים, ובלי לומר אפילו "תודה" (כי כנראה זה לא חלק מהכשרות של המהלך הזה) גמע אותה כאילו לא שתה מימיו. "אין מה לתבוע אדם במצב כזה", חשבתי לעצמי בהתנשאות קלה. "העיקר שירגיש טוב מבחינתי". והלוואי, הלוואי שאנהג ככה גם בזמן שאני אשם.

ואז הוא החל לצלוע. התלונן על כאבים ברגל. ראיתי אותו כמעט בוכה, וצועק בטלפון לבוס שלו: "האופנוע מושבת, עודד! המטורף הזה נכנס בי באמצע נסיעה!".

"אתה יכול בבקשה להביא לי פרטים?", שאלתי בנימוס. "כן, אבל אתה אשם", הוא צרח שוב. "אני לא אשם, אבל אני חושב שכדאי שנחליף פרטים", ביקשתי, מנסה לשמור על קור רוח מול שיעור במשחק. הבחורצ'יק התעצבן: "אני מזמין משטרה עכשיו, לא מעניין אותי!".

התקשרתי אני למשטרה.

המוקדנית שאלה היכן ומה המצב בזירה, אבל אז הבחורצ'יק נלחץ מעט וביקש ממני לדבר עם הבוס שלו שהיה על קו הטלפון, והתחנן אליי: "עזוב אותך אחי, בוא נסתדר בינינו, לא צריך משטרה עכשיו". אה, פתאום "אחי"? שינוי כיוון מרענן.

מיהרתי גם אני למסור לו את כל הפרטים המזהים שלי, לפני שימצא לנכון להסיר כמה פריטים חיוניים מהאנטומיה שלי.

במקביל, גייסתי את רגעי התאונה ממצלמות אבטחה של בעלי העסקים באזור, והעברתי אותם לעורך הדין שלי מחברת הביטוח, שאמר ברוגע האופייני שלו: "אתה לא אשם, תהיה רגוע". (בטח, מה הוא מבין, הוא לא שילם בדם, יזע, וכמעט שתי כליות. ובטח לא עבר מבחן אישיות עם רוכב קטנוע עצבני).

מערבולת הסחיטה: כשהחסד פוגש את הזאבים

לאחר יום, קיבלתי טלפון. זה היה המעסיק שלו, מחברת המשלוחים. "שומע?", הוא פתח, בקולו, שילב בין עסקים ל"חבריות". "חשבתי אולי, נסגור ת'עניין יפה בינינו, שלא יהיו בעיות ותסבכים, ושאני אתנהג איתך במסגרת החוק. אתה יודע, אתה השבתת לי את האופנוע, ואתה אדם דתי, ורשום אצלכם 'לא תגזול'. התיקון כולו זה 3000 ש"ח, נבוא לקראתך תביא רק 2000 שקל".

שילוב מבריק של תחנונים, קלף דתי ואיום סמוי. הסברתי לו שאני לא הרסתי כלום, אבל הוא היה כל כך כועס, עד שאמר: "לא כדאי לנו להגיע לפינות חשוכות, אחש'לי, בוא נסגור את זה ביפה".

פינות חשוכות? אני אברך צעיר, מה לי ולארגון הפשיעה הזה?

"תראה", אמרתי לו, כמנסה למשוך את החבל עד הקצה של החסד, "אני מוכן להשתתף איתך ב-10% מעלות התיקון לפנים משורת הדין. אפילו אני אוסיף עוד 200 ש"ח שזה יהיה 500 ש"ח, אבל בתנאי אחד: רק תחתום לי שאין בינינו שום דבר ממוני, לא מצידך ולא מצד הבחורצ'יק שלך. שלא תבואו אליי עוד חודשיים עם איזו תלונה".

הוא נענה בחיוב, ואני בתמימותי, ארגנתי את הסכום המבוקש.

אבל יום אחרי, אני מקבל טלפון מאחד בשם אילן. "שלום רבנו, מדבר אילן המוסכניק של האופנוע. תגיד, מה זה 500 ש"ח? אתה צוחק עליו? רק הצמיגים זה 500, בוא נסגור על 3000 ש"ח במקום 4000 ש"ח ושלום על ישראל. מתי לבוא לקחת ת'כסף?".

בשלב הזה הבנתי שנכנסתי כאן למערבולת של סחיטה שגורמת אפילו למכונת הכביסה החדשנית ביותר להחוויר. הסברתי שוב, בצורה ברורה ומכבדת (אני אברך, אחרי הכל), שאני לא צריך לשלם בכלל, ואני זה שפועל בחסד. אבל הוא הסביר לי שיש לו הכל מצולם, ורואים שאני אשם בזה. "חשוב מאוד שאל תגרום לעודד שהבלנדר יעלה לו לראש, הוא מסוכן הבנאדם", הוא הפטיר באיום.

עוד יום עבר, והבחורצ'יק הפוגע היה על צג הטלפון.

"שומע? ה-500 ש"ח האלה זה קשור לבוס שלי, אבל מה איתי? אני לא עבדתי אתמול, לא היום, ולא בשבוע הקרוב. אני רוצה 2000 ש"ח. תקשיב: אם לא תביא לי, אני הולך לבית משפט, אתה תשלם על הכל, אתה שומע, יא (צנזור). אתה לא מכיר אותי, יא... (צנזור), אני אגיע עד אליך הבית אתה לא מכיר אותי אני... (צנזור)?".

הרגע שבו הכבש הופך לזאב (בהיתר הלכתי, כמובן)

הבנתי, ברגע אחד של הארה אברכית, שיש רגע בחיים שבו אתה מבין שאם תתנהג כמו כבש, יאכלו אותך הזאבים. פתאום, משום מקום, אמרתי משהו שלא מתאים לי לומר, משהו שאומרים אותו דווקא כשמבינים שיש כאן משהו לא כשיר, לא חוקי, ולא רצוי: "תקשיב טוב ידידי, ותעביר את זה לכל החבר'ה שנמצאים לידך: אני לא משלם לכם שקל, ואנחנו ניפגש בבית משפט על הנזק שעשית לי לרכב!".

ניתקתי את השיחה. מבלי לשמוע את התגובה.

תתפלאו לשמוע – מאז, שום טלפון לא קיבלתי מהם. ימים של לחץ וטרטורים היו מאחוריי, ופתאום הרגשתי הכי רגוע שיכול להיות. לא יודע איך זה קרה לי שהעזתי, אבל עם הזמן הבנתי: כשאני בטוח שאני לא אשם, אני מקבל כוח, גם אם אני פוחד. אבל שמנסים לסחוט אותי, אני חייב לעצור את זה, הם פשוט הריחו את הלחץ שלי, וקיבלו ממנו כוח.

הבנתי שיש בי משהו, שאני גורם לו מבלי להתכוון. אם אני לא אשם, ואין לי שום חיוב לשלם, ואני בא ומתנדב להשתתף מטוב ליבי, יש איזה משהו בקול שלי, כנראה, שמאותת לאותם "בעייתיים" הנמצאים מולי, שאני סחיט. הרגשתי שבמקרים כאלה אסור לי להיות  אברך עם נשמה יתרה (שפגשה את המציאות). אסור לי לתת לזאבים מולי לגרום לי להתנהג בהתרפסות כזו שתביא אותי לרגעים כאלה. כאב לי שהייתי צריך להבין את זה רק כשהאמבוש החל סוגר עליי.