אאא

ביום אחד בשנת 1904 הגיעה רכבת מווסטצ'סטר ועמדה לחצות את הגשר.

באותם ימים היה ניצב על הגשר איש עם פנס שתפקידו היה לאותת לרכבת מתי היא יכולה לעבור.

כאשר הוא היה שומע את צפצופה של הרכבת, הוא היה מהבהב בפנסו כשהגשר היה מורם. אם נהג הרכבת לא היה רואה את הבהובי הפנס, הוא היה מבין שהגשר נמצא במקומו ואפשר לעבור.

באותו יום שישי, בסביבות השעה שלוש בבוקר, נפלה הרכבת למים.

היה זה אסון גדול שגבה חיים של עשרות הרוגים ופצועים. הדרך נסגרה למעבר לתקפה של שנה וחצי וכולם כמובן חיפשו את האשם.

החשד, באופן טבעי, נפל על המאותת.

אחרי הכל הוא היה האחראי לאותת שהגשר מורם ולא ניתן לעבור בו. אבל בהיעדר ראיות חותכות לא היה יכול בית המשפט להכריע במקרה.

אחרי שישה חודשים של דיונים מתישים בבית המשפט, החליט עורך דינו של המאותת לעשות מהלך דרמטי ולהעלות את מרשו על דוכן העדים.

"מה עיסוקך?" שאל

"אני המאותת", ענה הלה ללא דיחוי

"איפה היית באותה שעה ביום שישי המדובר?"

"בעמדה שלי" ענה בשקט

"ראית את הרכבת המתקרבת?"

"כן"

"היית שתוי?"

"לא אדוני, אינני שותה מעולם במשמרת"

"אם כן, ספר לבית המשפט מה קרה כאשר ראית את הרכבת המתקרבת. האם אותת בפנסך או לא?"

שקט השתרר באולם. אפשר היה לחתוך את הדממה ורק קול נשימות נשמע ורחש של עפרונות העיתונאים רצים על הדף.

המאותת, שעד כה היה רגוע לחלוטין החל לפתע לגמגם: "כ-כ-כ..ן. אני אות-ת-תתתי עם הפנס" הוא הצליח לפלוט לבסוף.

חבר המושבעים היה אובד עצות נוכח גמגומו- האם לראות בכך סימן לכך שהוא משקר?

הם התווכחו ארוכות אך לבסוף החליטו להאמין לו.

הוא זוכה מאשמה.

כשעזב אחרון האנשים את האולם והסנגור נשאר לבדו עם מרשו, הוא התפרץ:

"אני מגן עליך שישה חודשים!" הוא צעק "עבדתי יום ולילה, בקושי ראיתי את אשתי וילדיי, ואתה אמרת לי שאתה חף מפשע, אז למה הגמגום של אדם אשם שבגללו כמעט הפסדנו?... האם שיקרת לי כל החודשים האלה?"

המאותת הביט בעצב בעורך דינו.

"מעולם לא שיקרתי לך... פשוט תמיד שאלת אותי את השאלה הלא נכונה" הוא הגיב

"שאלת אם אותתי עם הפנס. שכחת לשאול אם הוא דלק".

להעריך את המסע שלנו

פרשת מסעי גדושה למכביר ב42 תחנות תהליכיות.

לא כל המקומות הם מקומות חדשים, המסע כולל לפעמים חזרה ונסיגה לאחור לצורך התקדמות, הוא כולל תחלופה מאזורים נוחים לאזורים קשים ולחילופין גם יציאה מהאזורים הקשים לאזורים נוחים יותר.

זוהי המשמעות של מסע. זוהי ההשוואה למסע החיים שלנו החולפים בין תחנות שונות, מהן טובות ומהן מאתגרות יותר.

אנו זוכרים להודות בד"כ כאשר אנו עוזבים תחנה מאתגרת ומוצאים במקומה מקום חדש ומענג.

אז אנו יודעים להעריך פתאום ולהכיר את שזכינו לו.

רווק שהיה במשך תקופה ארוכה ללא זיווגו ישמח מאוד במציאת המיועדת, הורים שלא זכו לזש"ק ישמחו בקול בכי של ילדם הראשון כשיפקדו בס"ד לאחר שנים של עקרות וכן הלאה, אך מה ההתייחסות שלנו למסע ההפוך?

כאשר אנו יוצאים ממקום בטוח ונח לעבר מקום מורכב יותר, זה קשה, מעצבן?

האם אנו יודעים לראות את התחנה הזו גם כן בפרספקטיבה של זמן ומסע? לשאוב כוחות מהתחנה הקודמת שבה היינו? להודות על היציאה מהמקום הנח והטוב ולהגיע מוכנים יותר לתחנה המאתגרת?

אולי לנסות להבין איך באמצעותה אפשר להפוך גם את התחנה החדשה למקום מעט טוב יותר עבורנו?

יש מה ללמוד גם מהנסיעות שלנו ממקום טוב למקום רע, ולא רק ממקום רע למקום טוב.

ללמוד גם מההצלחות

אנחנו רגילים בד"כ בטבענו לעבד ולנתח את הכישלונות שלנו לאחר מעשה.

להבין "איפה טעינו", למה זה נראה כמו 'תאונה' שהובילה ל'אסון גדול' ולערוך לעצמנו משפט שדה שיכריע מי האשם בזה, וכנראה גם ליישם את המסקנות לעתיד כדי להגיע להתקדם לעבר ההצלחה.

אך האם אנו יודעים מספיק לנתח גם את ההצלחות שלנו?

את החוזקות, היכולות והכישורים?

את אותם הדברים שמספקים לנו משאב לשמחה, סיפוק ואושר פנימי? או שדווקא אותם אנו לוקחים כמובנים מאליהם?....

ישנו משפט חשוב בעיניי שטוען: "למד להתיידד עם כשלונותיך וללמוד את הצלחותיך..."

המשמעות של להתיידד עם הכשלונות וללמוד את ההצלחות היא שיש לנו 'דרך' גם בנסיעה מהמקום הבטוח, הטוב והמוצלח לעבר המקום ההפוך...

להבין מה מספק ומשמח אותנו בתוך כל העשייה השוטפת...

אנו צריכים לנסות וללמוד גם כשמשהו מוצלח קרה לנו.

היתה לנו הצלחה בהנחיית קבוצה, בהעברת שיעור שהצליח מעל המשוער, בסדר א' שעבר בצורה ממש מענגת עם 'גישמעק', ביציאה המושלמת לבילוי עם האשה ועם הילדים או בסתם הרגשה טובה ומאושרת בסתם יום של חול מספק.

זה הזמן לעצור, להתבונן ולהבין- מה קרה פה? מה גרם לכך? לייצר תובנה שתוביל בהמשך גם לפעולה. אם נדע כיצד לכוון את הדברים נוכל להשתמש בכך כדי לנסות וליצור בצורה יזומה את ההצלחה הבאה בע"ה.

ננסה ללמוד, מה ממלא אותנו בכוחות להמשך המסע? מה 'מדליק בנו את הפנס'?

כדי שנדע גם להדליק אותו כשצריך, ולא רק לאותת לאחרים....

אנו חיים בעולם של הכשרות ותעודות, למידה פורמאלית והישגיות נדרשת. קוראים ספרים, לומדים קורסים, מתייעלים ומתמקצעים בתחומי הדת והעניין שלנו, לומדים תורה בישיבה ובכולל ומנהלים היטב את הזמן שלנו, את יחסינו, מיומנים בכך, בדיוק כפי שאנו לומדים ומוכשרים היטב לעשות.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

כולנו מומחים ב'לאותת'.

יודעים להסביר לכולם סביבנו באיזה זווית בדיוק צריך לכוון את הפנס ומתי, איך להחזיק אותו נכון ומאיזה חומר הוא צריך להיות עשוי כדי לשרוד לאורך זמן.

אבל אנו שוכחים לפעמים את העיקר.

כדי שהפנס יאיר את דרכנו עליו גם להיות דולק.

תרמיל מסע

אחרי שהכל נאמר או נעשה, ישנה רק שאלה אחת חשובה שצריך לשאול לפני שאנו יוצאים ל'מסע' שלנו:

האם הפנס דולק?... 

 

 

הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

להארות ויצירת קשר: [email protected]