אאא

בפרשתנו פרשת עקב משה אוחז באמצע נאום חייו, הנאום האחרון של משה רבינו. נאום זה בו הוא בעצם מסכם לעם ישראל את תמצית משנתו, מה שמכונה בלשון חז"ל "משנה תורה".

בפרשת דברים הוא הוכיח אותם על כמה דברים, בפרשת ואתחנן הוא הספיק גם לחזור על עשרת הדיברות ולסכם את מעמד הר הסיני המופלא. ובפרשתנו משה ממשיך לסכם ולהדריך בעניני אמונה, והנאום רק מתחיל.

בתוך דבריו מסכם משה רבינו את "פרשת המן" וכה דבריו: "וַיְעַנְּךָ וַיַּרְעִבֶךָ וַיַּאֲכִלְךָ אֶת הַמָּן אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ וְלֹא יָדְעוּן אֲבֹתֶיךָ לְמַעַן הוֹדִעֲךָ כִּי לֹא עַל הַלֶּחֶם לְבַדּוֹ יִחְיֶה הָאָדָם כִּי עַל כָּל מוֹצָא פִי ה' יִחְיֶה הָאָדָם" (דברים ח.ג.).

ה"מן" היה מאכל אלוקי, וכפי שמשה מיטיב לבטא זאת בפסוק. אוכל מוזר ובלתי מוכר "אשר לא ידעת ולא ידעון אבותיך", והקב"ה מאכיל את עם ישראל "מן" כדי ךהחדיר להם בתודעה ש"לא על הלחם לבדו יחיה האדם כי על כל מוצא פי ה' יחיה האדם".

רק שאלה קטנטנה ומעצבנת:

למה בכותרת של כל הענין המופלא הזה כתוב "ויענך וירעיבך"?

ונפרט קצת יותר את השאלה:

ה"מן" היה אוכל שהשתנה לכל הטעמים, האם זהו עינוי? במקום אחר התורה מתארת את טעמו של המן כטעם צפיחית בדבש, אז למה פותח משה רבינו בתאור "ויענך"?

ומשה ממשיך בתאור ה"מן" ומוסיף "וירעיבך", כאשר מיד לאחריה הוא ממשיך "ויאכילך את המן". רגע, אם הקב"ה מאכיל אותם "מן" הוא משביע אותם או מרעיב אותם?

קיצורו של ענין, הענין לא ברור.

מה הסיפור של האוכל המוזר הזה? אוכל הגורם לעינוי ורעבון.

אך כאשר צועדים בדרך החסידות, הענין נעשה כל כך פשוט ומובן עד ש"לא מבינים" כלום.

להבין זאת אקדים בשאלה רטורית:

אם אקח בקבוק קוקה-קולה קר, ואנער אותו "הדק היטב היטב הדק" עד שכל הגזים יצאו ממנו, ואמזוג לכם כוס. מי יהיה מוכן לשתות?

מסתבר שרוב מוחץ של בני האדם לא יסכימו ולא יאהבו לשתות כוס קוקה-קולה ללא גזים. למה?

הקב"ה הטביע בבריאה שכל דבר נמשך לשורשו, כך אפשר לראות שכל ילד אוהב ללכת לאמא/לבית, וכל אדם הבא מעפר נמשך וחוזר לעפר, כך החפצים הגשמיים אוהבים ליפול לאדמה ממנה לוקחו, והאש נוטה כלפי מעלה לכיוון שורשה (כמבואר בספרי המדעים שיסוד האש נמצא בגובה האטמוספירה תחת גלגל הירח ומובא בתניא פרק יט).

אחד היסודות של ספר התניא שלכל יהודי יש שתי נפשות, נפש בהמית ונפש אלוקית. האדם הוא גשמי ובהמי, ויש לו נפש רוחנית המחיה אותו. אפשר גם לראות את הדברים בצורה הפוכה: האדם הוא נשמה אלוקית ויש לו גוף גשמי ובהמי.

וכך אומר החכם מכל האדם "רוּחַ בְּנֵי הָאָדָם הָעֹלָה הִיא לְמָעְלָה וְרוּחַ הַבְּהֵמָה הַיֹּרֶדֶת הִיא לְמַטָּה לָאָרֶץ" (קהלת ג.כא). החלק הגשמי של האדם אוהב להתבהם ולהתגשם, והחלק הרוחני של האדם אוהב להתעלות ולהתרומם.

כאשר עסוקים אנו באוכל ומזון, הצד הגשמי שלנו פעיל במיוחד. אפשר כמובן לאכול לשם שמים ובכך להשאיר את הצד הרוחני שלנו פעיל, אך כאשר מנסים להתמקד ב"אוכל טעים" בדרך כלל נוהגים לומר לצד הרוחני שלנו "פוס". עכשיו אני באמצע אוכל, נתראה בהמשך. באמצע האוכל האדם עוסק בלהט בענין הגשמי במטרה להתמלאות ממנו הרבה יותר מכפי צורכו ולהתנפח. בעקבות ההתגשמות הזו מגיע אח"כ הצורך לפנות את הגוף מכל מותרות המאכלים.

לא כך במן, ה"מן" הוא אוכל מוזר שלא מנפח את הגוף הגשמי. יש בו אמנם טעם גשמי, והוא גם מזין את הגוף הגשמי, אך אין בו "גשמיות". נקח לדוגמא אדם שלא יכול לאכול בפה ומחברים אותו לצינורות (זונדה בלע"ז). יש לו בהחלט את מזונו הגשמי ולכן הוא חי, אך אין באוכל הזה מימד גשמי ובהמי. בדומה לזה, ישנם כדורים שיש בהם את כל המינרלים שהגוף צריך. אם יקח האדם כדורים אלו וישתה מים יבוא על סיפוקו הגשמי.

מי רוצה לחיות חיים שלמים על סמך כדורים אלו?

האדם הגשמי רוצה גשמיות, רוצה לאכול אוכל ממלא ומנפח שבעקבותיו הולכים ויוצאים הפרשות מותרי המזון.

ה"מן" אמנם סיפק את הצורך המזוני ההכרחי לחיי האדם במדבר, וכפי שאנו מכריזים בליל הסדר בשירת "דיינו" - "אילו סיפק צרכינו במדבר ארבעים שנה… דיינו". אך ה"מן" לא סיפק את הצורך הגשמי/בהמי להתבהם - לכן לא היה ב"מן" פסולת.

מאכל גשמי/רוחני שלא מגשם, "מן" - יצור כלאיים לא ברור. מצד אחד תופסים אותו בידיים גשמיות ואוכלים אותו בפה גשמי. ומצד שני לא מתגשמים. זה מאוד הציק להם לבני ישראל. זה היה עינוי נפש גדול, כפי שגם עולה מהערב רב שקיטרו והתלוננו "עתיד המן הזה שיתפח במענו", הם לא היו מסוגלים לקלוט את האוכל הרוחני הזה שאין לו הפרשות ולכן הם העלילו עליו עלילות שווא שיבוא יום ויתפוצצו ממנו.

(אגב. חז"ל אומרים שהמן ירד בזכות משה, ומזה נבין למה משה רבינו נקבר בגיא "מול בית פעור" לכפר על מעשה הפעור. כי העבודה זרה של פעור מהותה היא התבהמות. עבודה זרה שכל כולה מבוססת על פרש וצרכים, אך משה רבינו המכונה בנביא "מלאך" הוא זה שהוריד את הלחם הרוחני שלא מאפשר את ההתבהמות הזו לכן הוא מכפר על מעשה הפעור)

עד כה דובר רק בחלק הגשמי של המן. אך גם התורה נמשלה ללחם כמ"ש "לכו לחמו בלחמי".

מבאר הרבי מליובאוויטש שגם בלחם התורה יש שני סוגי לחמים, לחם גשמי ולחם רוחני. תורת הנגלה ותורת הנסתר.

תורת הנגלה היא ע"ד ובדוגמת לחם גשמי, האדם לומד ומבין סברות שכליות, קל וחומר גזירה שווה. הדברים ממלאים את המוח האנושי וזה נותן תחושת סיפוק ומילוי. השכל הגשמי נהנה אף הוא מהסברות התלמודיות, וכמאמר השיר: "תגיד לי מה יותר מתוק מדף גמרא מסברא טובה ברמב"ם"?

לא כן תורת הנסתר שהיא ע"ד ובדוגמת ה"מן", לחם רוחני שאינו מנפח ומשביע. האדם לומד ענינים אלוקיים שאין לו בדיוק הבנה והשגה מהם. הוא אכן לומד ומבין, אך יותר ממה שהבין נשאר אצלו ענינים לא ברורים. תורה זו משאירה את האדם "ענו" ובטל לפני האין סוף הבלתי נתפס.

וההוראה למעשה:

מתקרבים אנו לגאולה האמיתית והשלימה, אז "יראו כל בשר כי פי ה' דיבר". אז הצד הגשמי והבהמי שלנו לא יתפוס מקום, ו"לא יהיה עסק כל העולם אלא לדעת את ה' בלבד" כפי שפסק הרמב"ם.

וככל שאנו מתקרבים לזמן הגאולה, שֹומה עלינו לעסוק יותר ויותר ב"תורת הנסתר". ואמנם יש בתורה זו חיסרון גדול שקשה להבין את כל עומקה המופשט והבלתי נתפס, ולכן עשה ה' לנו חסד גדול ושלח לנו את אורו הגדול של הבעש"ט ותלמידיו ותלמידי תלמידיו שהיטיבו לבאר "הדק היטב" רזין ורזין דרזין מתורת החסידות.

ואף לאחרי אריכות הביאור בתורת החסידות, עדיין נבין שאיננו מבינים הכל, וזה התכלית של תורת הנסתר. וכמאמר: "תכלית הידיעה שלא נדעך".

לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר, הריני כפרת משכבו.

לתגובות והארות:

[email protected]