אאא

המשנה במסכת אבות (פרק ה) מלמדת אותנו להיות מתלמידיו של אברהם אבינו, ולא חלילה מתלמידי בעלם הרשע. בלעם הרשע "עינו רעה" "רוחו גבוהה" ו"נפשו רחבה", הוא היה תאב לעוד ועוד כסף וכבוד וידע להסתכל תמיד במקומות רעים. ולעומתו אברהם אבינו "עין טובה" "רוח נמוכה" "ונפש שפלה". ממלך סדום לא רצה אברהם לקחת "מחוט ועד שרוך נעל.. " על עצמו הכריז אברהם "אנכי עפר ואפר" זה האיש.

ולפי זה עולה תמיהה רבתית:

אם אכן אברהם אבינו הוא סולד מכבוד, למה ה' משכנע אותו "לך לך מארצך… ואגדלה שמך"? אברהם לא מחפש "לעשות לו שם" (כאנשי דור הפלגה), אדרבה הוא בורח מן הכבוד. אז איך ה' מפתה אותו בכבוד?

שאלה דומה נוספת:

אברהם מגיע למצרים, והוא אומר לאשתו "אמרי נא אחותי את למען ייטב לי בעבורך" רש"י מפרש "שיתנו לי מתנות". וכאן הבן שואל: מה נשתנה פרעה מלך מצרים מברע מלך סדום? למה כאן אברהם רוצה מתנות ושם לא?

במאמרו הראשון של הרבי מליובאוויטש ביאר הרבי את החילוק בין אברהם אבינו לרבי עקיבא.

רבי עקיבא היה מעשרה הרוגי מלכות, כידוע. כאשר היו סורקים את בשרו במסרקות של ברזל הוא היה קורא את "שמע", שאלו תלמידיו: רבינו עד כאן? כלומר: היתכן להחזיק ביחוד ה' בשעה כזו קשה של העלם והסתר? ענה להם רבי עקיבא: "כל ימי מצטער הייתי מתי יבוא לידי ואקיימנה". הוי אומר: רבי עקיבא רצה למות על קידוש ה', כדי לקיים את הפסוק "ואהבת . . בכל נפשך" - "אפילו נוטל את נפשך".

אברהם אבינו, גם הוא היה מוכן למות על קידוש ה', כפי שהוכיח ב"אור כשדים". ואפילו את בנו היה מוכן לעקוד על פי רצון ה'… אלא שאברהם אבינו לא חיפש למות על קידוש ה', הוא לא חיפש דרגות קדושות ונשגבות לעצמו. הוא פשוט חיפש ורצה לעשות רצון ה' ולפרסם אלוקותו יתברך בעולם. אם צריך הוא גם יהיה מוכן לקפוץ לאש…

לפי זה מבואר שדרגת הביטול של אברהם אבינו, נעלית מזו של רבי עקיבא. רבי עקיבא רוצה להיות בדרגת ביטול נעלית ולזכות למות על קידוש ה', אברהם אבינו לא רוצה כלום לעצמו, כל מה שייעד ה' לו הוא יקבל בשמחה.

לפי זה מבואר כיצד פיתה ה' את אברהם "לך לך . . ואברכך (בממון) ואגדלה שמך (כבוד) והיה ברכה".

אברהם כל מהותו חפצו ורצונו להפיץ ולפרסם אלוקותו יתברך. ידע אברהם שאם יהיה לו כבוד שם שמים יתגדל ויתרבה. אברהם אבינו מוכן "אפילו" לקבל כבוד, העיקר שיתרבה כבוד מלכות שמים.

כדי להפיץ עוד אלוקות, זקוק היה להרבה כסף כדי לפתוח פונדק על אם הדרך (במדבר) להאכיל עוברים ושבים כדי שיברכו את ה'. לזאת רצה אברהם אבינו כסף, הוא מוכן "אפילו" לקבל כסף ממלך מצרים בתור אח של שרה… (בתקופת מלחמת סדום אברהם היה כבר עשיר ולכן לא רצה מתנות).

מזה עלינו להפיק הוראה:

הרבה פעמים רוצים אנו לעשות בעצמינו, לזכות בעצמינו… אברהם אבינו מלמד אותנו שלפעמים עלינו להניח את המאוויים שלנו, אפילו מאוויים קדושים ככל שיהיו, כדי לעשות רצון ה'.

דוגמא לדבר:

בפרשתנו מופיעה מצות המילה, בסיפורי חסידים של הרב זוין מביא את הסיפור הבא:

הצדיק רבי מרדכי מלכוויטש היה מוהל, ופעם אחת הזמין אותו אחד מחסידיו לערוך ברית מילה לבנו.

איתרע מזלו של אותו חסיד וחמיו היה מתנגד גדול, בבוקר של יום הברית הזמין מוהל, ועד שהגיע הצדיק מלכוויטש, התינוק כבר היה מוהל כדת וכדין.

החסיד נבוך בפני רבו ובא להתנצל, אך הצדיק שמח שמחה גדולה, והתיישב לסעודת המצוה.

תמה החסיד: היתכן? הרי חטפו לרבי את המצוה, ובפרט לאחר הטירחה המרובה של הנסיעה. והרבי שמח?

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

הסביר הצדיק:

אמנם חשובה היא עד מאוד מצות המילה, אך לא יימלט בכל מצוה איזה רגש של גאוה… "אני עשיתי" "אני זכיתי"…
ועתה, דווקא עכשיו שרציתי לעשות את המצוה ונאנסתי, הרי "חשב לעשות מצוה ונאנס ולא עשאה מעלה עליו הכתוב כאילו עשאה" (קידושין מ.) במצוה זו אין שום צד נגיעה וגאווה בעולם…

ואם כבר בברית מילה עסקינן:

במעמד ברית המילה מכריזים: "כשם שנכנס לברית כן יכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים". מה פשר הכרזה זו?

לפי מה שהסברנו ותבארו הדברים כמין חומר:

התינוק, עושה מצוה כ"כ גדולה. מסירות נפש כזו גדולה… אבל התינוק לא לוקח שום קרדיט, אין לו מזה שום נגיעה או גאוה.

כך אנו מאחלים לתינוק "שיכנס לתורה לחופה ולמעשים טובים" עם אותו זוך ותמימות וללא נגיעות ופניות.


לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.

לתגובות והארות:
[email protected]