המריבה על בארות המים רלוונטית גם בימינו

וְהוֹכִ֥חַ אַבְרָהָ֖ם אֶת־אֲבִימֶ֑לֶךְ עַל־אֹדוֹת֙ בְּאֵ֣ר הַמַּ֔יִם אֲשֶׁ֥ר גָּֽזְל֖וּ עַבְדֵ֥י אֲבִימֶֽלֶךְ:

פרשת וירא מבהירה עד כמה בארות המים היו חשובות בימי התורה. הן חשובות לא פחות גם היום. בארות מאפשרות לנו גישה למי תהום - מאגרי המים העצומים החבויים מתחת לפני השטח, ומסתתרים במרווחים הזעירים שבין חלקיקי סלע תת קרקעיים. מי תהום הם בסך הכל מי גשמים שמחלחלים לאקוויפרים ומצטברים שם בהדרגה, לפעמים לאורך תקופות ארוכות מאוד.

מי תהום הם מקור חשוב מאוד להשקיה במקומות רבים בעולם, במיוחד באיזורים יבשים יחסית בהם הגשמים מועטים ובלתי-צפויים מידי כדי לקיים חקלאות פוריה. אקוויפר מי תהום הוא כמו חשבון בנק שצבר כסף (מי גשמים) לאורך זמן רב מאוד. מי שמקבל פתאום גישה לחשבון כזה יכול להתחיל להוציא כסף (להשקות גידולים) בכמות העולה על רמת ההכנסה הרגילה שלו (גשם שנתי). בדרך זו, מי התהום מאפשרים לחקלאות לשגשג באזורים יבשים, ולייצר הרבה יותר מזון ממה שניתן היה בהתבסס על גשמים בלבד (מי התהום מספקים גם מי שתייה, אך החקלאות צורכת את רב המים שלנו, בערך 80-90%). כיום, שני מיליארד בני אדם מסתמכים על מי התהום כמקור המים העיקרי שלהם, ויותר ממחצית מי ההשקיה המשמשים לגידול מזון בעולם מגיעים ממי תהום.

פרשת לך לך: האם אכן עוד יש רעב בעולם?

כמובן, לחיות טוב מחסכונות מבלי להפקיד בהם כסף זה לא בר קיימא בטווח הארוך. בחלקים רבים של העולם, אקוויפרים חשובים, כולל כאלה שהתמלאו במשך אלפי שנים, מתרוקנים במהירות כתוצאה משאיבה אינטסניבית שעולה בהרבה על קצב ההתמלאות הטבעי שלהם. במקרים קיצוניים, מדובר על כריה של משאב שאיננו מתחדש כלל, כמו פחם. האקויפרים האדירים שמתחת ללוב ולערב הסעודית, למשל, התמלאו בעידנים בהם האקלים במקומות האלה היה לח הרבה יותר, אך שתי המדינות האלה כרו אותם במהירות במשך כמה עשורים כדי לגדל מזון במדבר.

רבים מהאקוויפרים החשובים בעולם, כולל בהודו, סין, מקסיקו וארה“ב, מתרוקנים במהירות, דבר המאיים איום כבד על עתיד החקלאות שם, ועל בטחון המזון הגלובלי.

מימי אברהם אבינו ועד היום, שאלת הבעלות על מי התהום ממשיכה לייצר מתח. בניגוד לאדמה, אי אפשר לקבוע גבולות על מי תהום. כאשר שואבים מים מבאר אחת, זה יכול להשפיע על ספיקת המים בבארות אחרות ורחוקות, שכן האקוויפרים יכולים להיות מחוברים ומי תהום יכולים לזרום מתחת לפני השטח, גם אם באיטיות רבה.

משאב כזה, שהוא משאב משותף, שקשה לקבוע עליו זכויות קנין, לא שייך לאף אחד ולכן שייך לכולם. זה כמובן מתכון לבעיות. וזה גם מייצר תמריצים לנצל את המשאב במהירות האפשרית ולא לנסות לשמר אותו לטווח ארוך. אם אני לא אשאב היום, השכן שלי ישאב. זה קורה ברמת הפרט, הקהילה ואפילו בין מדינות. וזה מקשה על ניהול בר קיימא של המשאב החשוב כל כך.

ניהול משותף, ברמת המדינה, יכול לעזור, כמו בישראל. אבל ברב העולם, במיוחד במדינות מתפתחות, אין שום ניטור או ניהול של מיליוני הבארות שקודחים חקלאים. האתגר שם מורכב. הגבלות או תמחור של מים זה נושא רגיש הן מבחינה תרבותית ודתית (מים זו זכות בתרבויות רבות) והן מבחינה פוליטית, ועלול לפגוע קשות בהכנסתם של חקלאים זעירים שתלויים במים למחייתם.