"וישלח יעקב מלאכים": תפקיד ה'שלוחים'

שבוע הבא יחול היום הגדול יט' בכסלו, וכך אמר הרב המגיד ממזריטש (ממלא מקומו של הבעל שם טוב הקדוש) לתלמידו החביב רבי שניאור זלמן: "יט' בכסלו הוא יום ההילולא שלנו". כעבור זמן (פחות משנה) הסתלק הרב המגיד בתאריך יט' כסלו, ובחלוף 26 יצא רבי שניאור זלמן מהמאסר ביט' כסלו. מיני אז נקבע תאריך זה ליום גדול ("ראש השנה לחסידות") בתולדות החסידות.

לכבוד התאריך הגדול ("יום ההילולא" של הרב המגיד) מן הראוי להביא רעיון של הרב המגיד, ומתוכו נשלוף הקשר נפלא למהותה של תורת החסידות.

כאשר שומעים את שם הפרשה - "וישלח" - מיד עולה בראש אסוציאציה של "שליחות". ה"שליחות" מבטאת רעיון דרמטי שחולל מהפיכה של "ממש" בדור האחרון, רעיון ששינה את פני כדור הארץ וביחוד את פני העם היהודי.

המושג "שליחות" "שליח" נמצא כבר בדברי חז"ל בתלמוד ובמדרשים, לכל "שליח" חייב להיות "משלח", ה"שליח" יוצא ממקום ה"משלח" והולך אל מקום "אחר", כדי למלא את רצון ה"משלח".

כך גם בנידון דידן:

הרבי יושב בבית מדרשו 770 ("סעווען סעווענטי" - "שבע מאות שבעים"), ומשם הוא "משלח" את "שלוחיו" לכל רחבי תבל.

בתחילת החודש - כסלו - חגגו השלוחים את "כינוס השלוחים העולמי", מכל רחבי תבל נהרו אלפי "שלוחים" אל בית מדרשו של הרבי, המשלח. מידי שנה נוספים עוד ועוד שלוחים על פני הגלובוס, כאשר כל שליח יוצא לדרכו מ-770 בית מדרשו של הרבי, מקור השליחות.

רבים עומדים ותוהים:

מהיכן הכוחות?

מאיפה יש ל"שלוחים" את הכוחות לשרוד בבדידות נוראית אי שם בערבות סיביר הקפואה, סין הרחוקה, איי הודו עד גואטמלה ואפריקה… איך הם מצליחים לחנך את ילדיהם? איך, למען ה'? ועוד להפיץ יהדות, הולך ומוסיף ואור. מנין להם הכוחות?

פרשתנו - פרשת וישלח - היא זו שתלמדנו מהיכן הכוחות.

"וישלח יעקב מלאכים" אומר רש"י "מלאכים ממש".

מה רצה ר'בינו ש'למה י'צחקי להשמיענו באומרו "מלאכים ממש"?

מבאר הרב המגיד ממזריטש:

כשם שהאדם מורכב מגוף ונשמה, כך המלאכים מורכבים מגוף ונשמה. גוף המלאך נקרא "ממש" (מלשון ממשות) ואותו שלח יעקב אל עשו, בעוד שאת נשמת המלאך השאיר יעקב אצלו.

וכי כיצד אפשר להפריד את גוף המלאך ("ממשותו") מנשמתו?

אלא מבאר הרבי מליובאוויטש את כוונת הדברים כך:

פשוט שהמלאכים נשארים שלמים ממשותם ונשמתם וכך הם הלכו לקראת עשו, אלא שגם בעת היותם אצל עשו, נשמתם מגמתם וחפצם היה "יעקב". זה נתן להם הכוח להיות אצל עשו ולא להתבלבל ולהתבולל בקרבו...

כך השליח, הוא חסיד שכל מגמתו היא "אעופה ואשכונה" לחזור חזרה אל הרבי "המשלח". ומכיון שנשמתו נטועה ב-770, עניני העולם שסביבו לא מוזיזים אותו ממקומו כאותו "עץ השתול על פלגי מים". ואדרבה: הוא מוליד פירות ופירי פירות, ומפיץ את מי המעיין הלאה.

וזוהי מהותה של תורת החסידות:

"יפוצו מעיינותיך (של הבעל שם טוב הקדוש) חוצה".

כאשר מעמיס האדם אל תוך תוכו את עומק הרעיון של החסידות ש"אין עוד מלבדו" ו"לית אתר פנוי מיניה" ו"לית מחשבא תפיסא ביה" ו"רחמנא ליבא בעי" ו"הקב"ה אוהב את הרשע גמור כמו את הצדיק גמור" ו"אין רע יורד מלמעלה" ו"תחשוב טוב יהיה טוב" וכן הלאה הלאה (ציטוטי רעיונות מתוך פסוקי התנ"ך הזוהר ומגדולי החסידות)…

כאשר האדם לומד את הרעיונות הללו באופן שהם מובנים אצלו בשכל וחודרים לתוך הכרתו (כמו שהוא מבין תרגיל חשבוני כמו: 1+1=2), או אז העולם הגשמי לא יתפוס אצלו מקום, וכאשר המקום לא תופס מקום, אז הוא יכול להיות בקצה המזרח וליבו יהיה בקצה המערב (770)… גופו הגשמי אמנם יהיה אי שם במקום הכי נידח, אך נשמתו תשאר אצל "המשלח".

וזוהי כוונת רש"י באומרו "מלאכים ממש" את ה"ממש" של המלאכים הוא שלח לעשו, אך נשמת המלאכים נשארה אצל "יעקב".

ומכאן ליט' כסלו "חג הגאולה":

נשמת כל יהודי ירדה מתחת כסא הכבוד, מנין לה הכוח לשרוד את כל תחלואי ומוראות העולם הזה הגשמי?

כאשר יהודי לומד חסידות, עד למצב ש"יפוצו מעיינותיך חוצה", כלומר: חסידות חדרה לתוך הכרתו עד שנוזל ממנו חסידות, או אז נשמתו תהיה תמיד עם הקב"ה כמאמר הפסוק "שויתי הוי' לנגדי תמיד".

כך מסופר על אחד מגדולי חסידי רבינו "בעל התניא" רבי בנימין קלעצקער שמו ("קלאָץ" באידיש פירושו "בול עץ. "קלעצקער" = סוחר העצים):

פעם באמצע מסחר העצים היה טרוד רבי בנימין בסוגיה חסידית, וכך קרה שבעשותו חשבון של כמות העצים והכסף וכו' כתב סך הכל: "אין עוד מלבדו".

לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.

לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com