אאא

החיים מלאים בעליות וירידות. ואין כנראה תחום בחיינו (הגשמיים) שחשוף לתנודתיות הזו כמו החקלאות שלנו. היבול החקלאי מושפע מאינספור גורמים, החל מהתפרצות מזיקים, זמינות מים ומזג האויר. גורמים אלה משתנים להם משנה לשנה באופן טבעי וקשה לחיזוי, ומייצרים שינויים דומים ביבול.

מראשית החקלאות ועד ימינו אנו, התנודתיות הזו תמיד איימה על הבטחון התזונתי שלנו ועל הסדר החברתי והפוליטי. כל שליט בהיסטוריה ידע שמחסור במזון הוא אחד הסיכונים העיקריים ליציבות משטרו, וניסה לסוכך על אספקת ומחירי המזון מפני התנודות הטבעיות האלה. כמובן שההצלחה היתה מוגבלת, ותולדות האנושות מלאות באירועי רעב שלא פעם גם הפילו אימפריות.

האקלים הוא אחד הגורמים החשובים ביותר המשפיעים על היבול החקלאי. אינספור מחקרים הוכיחו שאפילו בימינו, היבולים החקלאיים במדינות רבות מושפעים על ידי שינויים בכמות הגשם, הפיזור שלו במהלך השנה, הטמפרטורות וגורמים רבים נוספים. בנוסף לתנודתיות הכמו-אקראיות משנה לשנה שכולנו מכירים היטב, יש באקלים העולמי גם סוגים שונים של תנודתיות מחזוריות ארוכות יותר, שגם הן לא קבועות, עם מחזורים שחלקם בני שנים ספורות וחלקם בני עשורים רבים. המחזור המפורסם ביותר ידוע בשם ״אל-נינו״, וגורם, מידי 3-7 שנים, לשינויי מזג אויר בחלקים נרחבים בעולם, שיבושים בדיג ובחקלאות ואף לסכסוכים אלימים. המחזורים האלה יכולים להתבטא, למשל, בבצורות בנות שנים ספורות, עשורים או אפילו מאות שנים בכל איזור נתון בעולם.

למרות שחוקי הפיזיקה הבסיסיים שמכתיבים את הדינמיקה של מזג האויר מובנים למדע, אנחנו עדיין מתקשים לחזות את התנודות האקלימיות האלה, אפילו בעזרתם של מחשבי על חזקים. למעשה, הנסיונות להבין ולחזות את התנודות האלה הולידו את תורת הכאוס המפורסמת במתמטיקה, שהראתה שגם מערכות של חוקים פשוטים יכולות לייצר דינמיקות מורכבות ובלתי ניתנות לצפייה בגלל ״אפקט הפרפר״.

הגדולה של יוסף היתה בשילוב בין היכולת לחזות תנודה אקלימית יחסית ארוכת טווח - דבר שאנו כיום איננו מסוגלים לעשות באותה מידה - ובין מציאת דרך להתמודד איתה. הרעיון - אגירת מזון ממשלתית בשנות שבע לעת רעב - היווה פריצת דרך עצומה. הדגש כאן הוא על אגירה ממשלתית, שחשובה משתי סיבות. קודם כל, הדבר מצריך ביצוע טכני מדויק כדי להימנע מאובדן מזון רב בעת האגירה. על פי רש״י, גם האזרחים המצרים אגרו תבואה אך היא הרקיבה. שנית, בעת מחסור כבד, השוק החופשי יכול לסבול מניצול ותנודות מחירים חריפות, ואילו הממשלה, כמו שעשה יוסף, יכולה למכור את המזון במחיר סביר ולהבטיח חלוקה שווה באוכלוסיה, כולל לעניים.

עד היום, כמעט לכל מדינה בעולם יש מאגר חירום של תבואה. אבל בדרך כלל מדובר במאגרים שיכולים להספיק לתקופות קצרות יותר מאשר שבע שנים רעות. ברמה העולמית, כמות המזון האגורה במחסנים תספיק לחודשים ספורים של צריכה. כך שאם היבול העולמי יפול, נניח, בעשרה אחוזים, לאחר שבע שנים כבר לא נוכל להמשיך לצרוך מזון באותה כמות.

אז כיצד יתכן שמצד אחד, האקלים בכל רחבי העולם ממשיך להשתנות באופן שאנחנו עדיין לא יכולים לחזות, ומצד שני, רובנו, במיוחד בעולם העשיר, התרגלנו לאספקת מזון יציבה, ואיננו באמת מוטרדים מסכנת המחסור והרעב?

חלק מהתשובה קשור ביכולת שלנו, בעת המודרנית, ומיוחד בעולם העשיר, להגן על היבולים מפגעים שונים בצורה טובה יותר מאשר בעבר. למשל, אנחנו אוגרים כמויות מים רבות כדי לאפשר השקיה בעת בצורת, יודעים להתמודד עם מזיקים באופן מוצלח יותר, ומפתחים זנים עמידים יותר.

חלק משמעותי נוסף בהסבר קשור בסחר העולמי במזון. בזמנינו יש יכולת לשנע מזון ממקום למקום בכל רחבי העולם בעלויות נמוכות באופן שלא היה אפשרי באותה מידה בזמן התורה. כיום, כחמישית מהתבואה המיוצרת בעולם מיוצאת למדינות אחרות.

בדרך כלל, כאשר היבול נמוך מהרגיל במקום אחד, הוא גבוה מהרגיל במקום אחר בעולם, כיוון שהתנודות האקלימיות ברחבי העולם אינן, על פי רב, מתואמות ביניהן. במצב כזה, הסחר העולמי במזון מייצר מעין ביטוח. מכיוון שבימינו, הסקטור החקלאי אחראי על חלק צנוע מכלל הייצור הכלכלי של מרבית המדינות בעולם (מלבד העניות), גם כשהיבול נפגע, למרבית המדינות יש יכולת כלכלית לרכוש מזון בשוק העולמי. וכך, מדינה שבה יש ירידה ביבול בשנה מסוימת, יכולה לרכוש מזון בשוק העולמי ולהשלים את החסר. אגב, יש מדינות רבות בעולם שנשענות דרך קבע על השוק העולמי לאספקת צרכיהן, ולא רק מידי פעם, שכן האוכלוסיות שלהן גדולות ביחס ליכולת הייצור העצמי שלהן. מדינות אלה כוללות הן את מצרים המודרנית והן את ישראל. במדינות עניות המצב מורכב יותר והן עדיין חשופות לתנודתיות מאיימת, אך קיימים מנגנונים בינלאומיים שמסייעים למדינות אלה באספקת מזון בעתות חירום, לפחות באופן חלקי.

אז האם הבטחון התזונתי שלנו הוא אכן מוצק כפי שהתרגלנו להאמין או שהאם הוא יותר רעוע מכפי שנדמה לנו?

כל המנגנונים שתיארנו לעיל יעילים להתמודד עם תנודתיות מקומית וקצרת טווח. ככל שנהיה חשופים לשינוי אקלימי - או סיכון אחר ליבול - שיהיה ארוך טווח יותר וישפיע על חלקים גדולים מהעולם בו זמנית - כך גם תרד היעילות שלהם. מאגרי החירום יספיקו לשנים ספורות. ומערכת הסחר העולמי תתקשה לענות על הצורך כיוון שהמחסור יהיה כללי.

זוהי בדיוק הסיבה לחשש הכבד בנוגע להשפעת משבר האקלים על החקלאות העולמית. מדובר בשינוי קבוע, לא זמני, שיכול להוריד את היבולים בחלקים גדולים מאוד בעולם. ואגב, בל נטעה ונחשוב שהקושי לחזות תנודות אקלימיות בעולם משמעותו שלא ניתן לחזות גם את שינוי האקלים הנגרם על ידי הפעילות האנושית. במקרה הזה, לא מדובר בתנודות טבעיות אלא בהשפעה חיצונית שהמדע יודע לחזות אותה בבירור והתוצאות שלה כבר ברורות היום. העולם מתחמם וימשיך להתחמם כל עוד נמשיך לשרוף דלקים מאובנים (פחם נפט וגז).

בשנים האחרונות, אחרי שנים ארוכות של מחירי מזון עולמיים נמוכים ויציבים, העולם חווה לפחות שני אירועים של עלית מחירים חדה (ב-2007 ו- 2010) שייתכן שנגרמו בחלקם על ידי שינוי האקלים. וכבר באירועים הצנועים יחסית האלה, ראינו סימנים מדאיגים לכך שמערכת הסחר העולמי במזון יכולה להיסדק די בקלות, כאשר מדינות רבות הגבילו את יצוא התבואה מתוך דאגה לעצמאות התזונתית שלהן, ובכך החלישו מאוד את יכולת מערכת הסחר העולמי להתמודד עם המצב. גם זה מראה את גדולתו של יוסף, שגם בשיא הרעב המשיך למכור מזון אפילו למדינות אחרות.

ככל ששינויי האקלים ימשיכו להתגבר, האיום שהם יציבו על הבטחון התזונתי בעולם ילך ויחריף. אנחנו נזדקק למנהיגים שכמו יוסף, ידעו לחזות את האיום מראש, להיערך לו ביצירתיות מבעוד מועד (כולל על ידי טכנולוגיות חדשות) ולא להתבלבל על ידי הבטחון המזויף של תקופת השפע, ולהבטיח שיתוף פעולה בינלאומי בהתמודדות עם האיום. למרבה הצער, מנהיגים כאלה הם מצרך נדיר מאוד, אז כמו היום.