אאא

1:

״אם בחקתי תלכו ואת מצותי תשמרו ועשיתם אותם״.

ב״תורת כהנים״ מסביר שפירוש המילה ״בחוקותי״ איננה על קיום המצוות מכיון שמייד אח״כ כתוב ״ואת מצוותי תשמרו״, אלא ש״אם בחוקותי תלכו״ - פירושו שעלינו להיות עמלים בתורה.

ה״אור החיים״ הקדוש שואל, לפי דברים אלו, מדוע בחרה התורה לכנות את ״עמל התורה״ בלשון ״חוקים״, הרי לשון ״חוק״ פירושו מצווה שאיננו יודעים את טעמה.

מסביר ה״אור החיים״ שבלימוד התורה יש מצוה ללמוד אפילו דברים שכבר למדנו אותם כמה פעמים וידועים הם לנו, בכל זאת מצוה עלינו לעמול בהם עוד ועוד כי חפץ ה׳ בעסק התורה.
חוקה חקק שיהיה האדם עוסק בתורה תמיד כי תכלית הלימוד הוא עצם עסק התורה ולא רק ידיעתה.

כדי שילמד האדם את התורה בחשק תמיד, גזר הקב״ה שיהיה האדם לומד ושוכח.

החשק יותר גדול כשלומדים משהו חדש מאשר לומדים משהו שכבר ידוע לנו, חובה עלינו להרגיש בכל פעם מחדש שיהיו בעינינו כחדשים.

את המילה ״בחוקותי״ קוראים בלשון רבים, ולפי מה שהסברנו שזהו עסק התורה, מדוע היא נאמרה בלשון רבים?

בא הדבר לרמז על שתי תורות, אחת שבכתב ואחת שבעל פה, עוד בא לרמז שחייב האדם ללמוד תורה גם ביום וגם בלילה, ועוד, שיש בלימוד התורה שני עניינים, האחד ללמוד לעצמו והשני ללמד לאחרים.

2:

השבוע חגגנו ״פסח שני״ וזוהי הזדמנות טובה לבדוק מדוע רק במצווה זאת נתן לנו הקב״ה הזדמנות שניה.

מדוע מי שלא הצליח להקריב בגלל שהיה טמא, יכול לקבל הזדמות שניה להקריב את קורבן הפסח בפסח שני.

מה המיוחד במצווה זו לעומת שאר החגים בהם אין הזדמנות שניה, הרי אין לנו אפשרות לעשות סוכות שני, שבועות שני, פורים שני וכו׳.

ההסבר הוא, שאת ״פסח שני״ לא נתן לנו הקב״ה מיוזמתו, היו אלה קבוצת טמאים מעם ישראל שפנו לקב״ה ואמרו ״למה נגרע״, מדוע כולם יזכו להקריב פסח ורק אנחנו נפסיד מצווה חשובה זו בגלל שנטמאנו למת.

ראה הקב״ה שכל כך חשוב להם לא להפסיד את מצוות קרבן פסח ובשמחה רבה נתן להם במתנה את ״פסח שני״.

זאת המצווה היחידה שביקשו עליה עם ישראל הזדמנות שניה.

3:

השבוע חגגנו גם את ל״ג בעומר, יום שלפי כמה דעות נפטר בו התנא האלוקי רבי שמעון בר יוחאי זכותו תגן עלינו.
סיפור אחד מהגמרא יסביר לנו קומץ מגדולתו.

במסכת שבת (דף ל״ג - מעניין שהסיפור על רבי שמעון כתוב בגמרא בדף ל״ג) מסופר שגזרה מלכות רומי גזירה להרוג את ר׳ שמעון בר יוחאי, מעשה שהיה כך היה:

ישבו ר׳ שמעון, ר׳ יהודה ור׳ יוסי, ואיתם מישהו בשם יהודה בן גרים, (שמו ניתן לו כיוון שהוריו היו גרים).
פתח ר׳ יהודה ואמר, ראו כמה נאים מעשים של אומה זו (רומי) שתקנו שווקים, תקנו גשרים ומרחצאות.

ר׳ יוסי שתק, אך ר׳ שמעון לא הסכים עם הדברים וטען שעשו אותם בשביל התאוות של עצמם בלבד ואין ראוי לשבח אותם.

יהודה בן גרים סיפר על השיחה המעניינת למשפחתו, לא עבר זמן רב והדברים הגיעו לאוזניהם של מלכות רומי.

כששמעו אותם החליטו שר׳ יהודה ששיבח והילל אותם, יעלו את כבודו ויהיה ראש המדברים בכל מקום.

את ר׳ יוסי ששתק שלחו לגלות לעיר ציפורי ועל ר׳ שמעון בר יוחאי גזרו מיתה.

שמע זאת ר׳ שמעון וברח ביחד עם בנו ר׳ אלעזר להתחבא במערה.

במשך שתיים עשרה שנה ישבו במערה ולמדו תורה.
כשלמדו, היו יושבים ללא בגדים בתוך ערימת חול שכיסתה אותם עד לראשם, כשרצו להתפלל יצאו מהחול ולבשו את בגדיהם.

יום אחד שמעו מבחוץ את אליהו הנביא מכריז ״מי יספר לרבי שמעון שהקיסר מת ובטלה גזירת המוות״.

רבי שמעון שמע את הכרוז והם יצאו מהמערה.

כשיצאו, היתה דרגתם הרוחנית גבוהה, כשהבחינו באנשים שעובדים בשדה לפרנסתם, נתנו בהם עיניהם ושרפו אותם במבטם מרוב צער.

יצאה ״בת קול״ ואמרה להם: ״לשרוף את עולמי יצאתם״?!״ מייד פקדה עליהם לחזור למערה.

כעבור שנה שמעו ״בת קול״ קוראת להם לצאת מהמערה, יצאו שנית לדרכם ושוב פעם נתקלו באנשים שעובדים בשדה.

היה ר׳ אלעזר שורף אותם ור׳ שמעון מקים אותם לתחייה.

אמר ר׳ שמעון לבנו, ״עזוב את האנשים האלו לעבוד כרצונם שהרי כל עם ישראל יכול להתקיים על הלימוד שלנו בלבד״.

לפתע ראו יהודי צועד עם שני הדסים ושאלו אותו לשם מה ההדסים, ענה להם היהודי, לכבוד שבת קודש, הדס אחד כנגד ״שמור״ והשני כנגד ״זכור״.

נתמלא ר׳ אלעזר שמחה ובאותו רגע נרגעה רוחו והפסיק לשרוף את פשוטי העם שעובדים למחייתם.

4:

המפרשים שואלים על הסיפור הנפלא הזה כמה שאלות.

א:
מדוע הכריז אליהו הנביא מבחוץ למערה, ״מי יודיע לרבי שמעון שהקיסר מת״, הרי כתוב שהיה לומד איתם כל יום במערה? מדוע לא אמר ישירות לרבי שמעון שהגיע זמנם לצאת?

ב:
מדוע כעס רבי שמעון כשראה אנשים עובדים למחייתם, הרי גם לפני שנכנס למערה היו נוהגים אנשים לעבוד, מהי בעצם הטענה שלו?

ג:
מה כל כך שימח אותם כשראו את אותו יהודי אוחז בשני ההדסים.

ד:
אני הקטן רוצה עוד לשאול, אם מלכתחילה נגזר עליהם להיות במערה שלוש עשרה שנה, מדוע סובב הקב״ה שיצאו אחרי שניים עשרה שנים, יעשו סיבוב קטן ויחזרו מייד לעוד שנה, מדוע לא סובב הקב״ה שישבו את שלוש עשרה השנים ברציפות?

5:

על השאלה הראשונה מתרץ ה״בן יהוידע״ שאם אליהו הנביא היה נותן להם הוראה לצאת מהמערה, לא היו רשאים לחזור אליה בגלל שאין להפר ציווי של נביא, ידע אליהו שעומדים הם לשרוף אנשים במבטם ועתידים לשוב למערה.

לכן הכריז אליהו רק את העובדה שמת הקיסר, ממנה יבין רבי שמעון שעליו לצאת, אך ציווי ישיר מנביא לא היה.

על השאלה השניה מסבירים המפרשים שאכן גם לפני שנכנסו למערה היו רבים עובדים למחייתם, אלא שאז העבודה היתה בגדר צורך פרנסה בלבד, בשיעור של הצורך להתקיים, את עיקר חייהם היו מוצאים בשאר שעות היממה כשהיו בבית כנסת ובבית מדרש.

לאחר שיצאו מהמערה הם שמו לב שהתהפכו היוצרות והעבודה בשדה הפכה להיות מרכז חייהם, כל חשבון התפילות ולימוד התורה.

על זה הצטערו רבי שמעון ובנו.

מאותו שורש אפשר לתרץ את השאלה השלישית.

כשראו את אותו אחד שלקח שני הדסים, לכבוד ״שמור״ ו״זכור״, שמחו לראות שעדיין נשארו כאלו שמשלבים את הקב״ה עם עבודת היומיום.

6:

על השאלה הרביעית חשבתי לתרץ לפי הסיפור הידוע על ר׳ עקיבא שחזר לביתו לאחר שניים עשרה שנות לימוד תורה.

כששמע מחוץ לדלת את אשתו אומרת לחברתה שהיתה שמחה אם היה ממשיך ללמוד ולא חוזר, חזר לדרכו ולא נכנס אפילו לומר לה שלום.

שם למדנו שיש מעלה גדולה ללימוד רציף לעומת לימוד עם הפסקה, עשרים וארבע שנים רצופות, חזקות הרבה יותר אם עושים אותם בשני חלקים.

פעמיים שניים עשר אינם כמו פעם אחת של עשרים וארבע.

לפי זה גם פה אפשר להסביר שאולי היה לרבי שמעון ובנו יעוד למצוא את סודות התורה, לצורך זה היו זקוקים לזמן של שלוש עשרה שנים.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

אך היתה בעיה אחרת, הם כמעט הגיעו לדרגה רוחנית כל כך גבוהה שאין בן אנוש יכול להכיל.

אם היו נשארים שלוש עשרה שנה רצוף, היו מגיעים לרמה רוחנית שלא מתאימה לסביבה האנושית הרגילה וכל מי שבדרכם היה נשרף.

לכן חילק להם הקב״ה את שלוש עשרה השנים לפעמיים, כדי שגיעו קצת פחות מהדרגה שאין בין אנוש יכול לחיות איתה.

שניים עשר שנים ועוד שנה, לא חזקים כמו שלוש עשרה שנים רצופות.

 

בברכת שבת שלום
עמירן דביר (דבורקין) הלוי