אאא

כאשר, בקדש ברנע, העם סובל ממחסור חמור במים, משה מכה בסלע במטהו ומהסלע יוצאים מים רבים המספקים את כל צרכי העדה.

עד היום אנחנו ממשיכים ״להכות בסלע״, לא באורח ניסי, אלא בעצמה טכנולוגית רבה ובשיטות חציבה אגרסיביות והרסניות. גם כיום אנחנו עושים זאת כדי לשאוב מים, ובעולם יש עשרות רבות של מליוני קידוחים אשר חודרים עמוק יותר ויותר אל האדמה כדי למצוא מים שהולכים ואוזלים. אך אנחנו מכים בסלע לא רק כדי למצוא מים, אלא גם כדי לכרות חומרים שונים המשמשים את התעשיה שלנו ואשר, כמו מי תהום, חבויים וכלואים בתוך שכבות סלע תת קרקעיות.

אנחנו מכים בסלע בהיקף נרחב כדי למצוא דלקים מאובנים כגון פחם, גז ונפט אשר עדיין מספקים את מירב האנרגיה שלנו (והשריפה שלהם משבשת את האקלים העולמי). כריית פחם החלה לצמוח במהירות החל מימי המהפכה התעשייתית. כיום, פחם נכרה ביותר מ-60 מדינות, ויש בעולם אלפי מכרות גדולים המפיקים כל אחד יותר ממליון טון פחם בשנה. מאוחר יותר, התחילה תעשית הנפט, וכיום כורים בעולם נפט וגז באלפים רבים של שדות נפט וגז תת קרקעיים, שחלקם תת ימיים, באמצעות קידוחי ענק. אנחנו גם מכים בסלע כדי לחצוב מינרלים שונים - געיקר מתכות - המשמשים בתעשיה. כל התעשיות האלה מכות בסלע בעצמה רבה, ומשתמשות בקידוח, פיצוץ ושיטות אחרות כדי לחדור אל הסלע ולמצוא את המשאבים החבויים בו.

תעשיית החציבה גורמת לנזק סביבתי ובריאותי כבד מאוד. לעתים קרובות, היא משחררת חומרים רעילים מהסלע שמזהמים אדמה ומים בהיקף נרחב. היא גם גורמת להרס וצילוק של הנוף הטבעי, כמו למשל בשיטה הידועה לשמצה של ״גילוח״ והרס מלא של פסגות הרים על מנת למצוא פחם. יש גם הסבורים - ויש לכך תימוכין בנתונים - שלחציבת משאבים יקרים ישנן השלכות כלכליות ופוליטיות שליליות: ההישענות על חציבת חומרים עשויה להחליש את החדשנות והיצרנות הכלכלית, ויכולה גם להביא לעליית משטרים ריכוזיים ועריצים ואף לסכסוכים אלימים בנסיון לשלוט במחצב.

• עשו לייק לעמוד הפייסבוק של 'כיכר השבת' ותישארו מעודכנים

בעקבות ההכאה בסלע, משה ואהרון נענשים בכך שלא יזכו להביא את העם לארץ ישראל. פרשנים רבים דנו ארוכות במהות החטא שהביא לעונש זה. הפירוש המקובל ביותר הוא שמשה ואהרון צווו ע״י הקב״ה לדבר אל הסלע, אך במקום זאת בחרו להכות בו. הרמב״ן גם מדגיש את כך שמשה הכה בסלע פעמיים: כאשר בעקבות ההכאה הראשונה לא יצאו מים, ההכאה השניה בטאה חוסר אמונה.

ייתכן ויש בכך משל לאופי תעשיית המחצבים בימינו. עם הזמן, כתוצאה מחציבה מתמשכת, ישנו דילול בלתי נמנע בכמות המשאבים הזמינים בסלע. ולכן, לעתים קרובות, ההכאה הראשונה כבר איננה מניבה תוצרים. במקום להפנים שלחציבה אין אופק בר קיימא לאורך זמן, ולפנות לאלטרניטבות מתחדשות, אנחנו בוחרים להכות שוב, וחזק יותר, על מנת למצוא משאבים נסתרים יותר או שקשה יותר להפיק אותם. בעיקר בתחום הדלקים המאובנים, ככל שמשאבי הפחם והנפט המסורתיים אוזלים, התעשיה מצליחה למצוא דרכים להפיק דלק ממשאבי דלק מאובן קשים יותר להפקה, למרות שברור שגם להם יהיה אופק מוגבל לאורך זמן. למרבה הצער, הדבר כרוך בחציבה הרסנית ואלימה יותר, ובעלת השלכות סביבתיות קשות יותר.

אולי במקום להכות בסלע, דיבור אל הסלע יכול להיות משל למערכת יחסים רגישה ומושכלת יותר בינינו לבין הטבע והמשאבים שהוא יכול לספק לנו.