מיהו נביא הגאולה? הנביא הגדול הזועם והנורא "בלעם".
זה הנביא שחיפש את הרגע בו "א-ל זועם בכל יום" ובו ברגע רצה הזעמן הזה לקלל את ישראל, ובאופן מופלא הקב"ה פשוט לא זעם באותם ימים שבלעם ניסה לקלל, כך ייבש הקב"ה את "בלעם"…
בלעם הרשע הזה, בשעתו הגדולה היה בדרגת משה רבינו (כמאמר חז"ל "לא קם נביא בישראל כמשה" אבל באומות העולם כן קם כמשה, הלא הוא בלעם). הוא הוא הנביא הגדול שמספר לנו על "אחרית הימים", ומשה רבינו הכניס את נבואתו בתוך תורתנו הקדושה (הוי אומר: נבואה ספציפית זו של בלעם, היא חלק בלתי נפרד מנבואת משה).
מסר מופלא מלמד אותנו הרבי מליובאוויטש לקראת הגאולה הקרובה:
יש הרבה יהודים מבוהלים, מה יהיה על מצב הביטחון? מה יהיה על איראן? התנחלויות מבודדות? חאן אל אחמר? הנגב והגליל שנכבשו… מה יהיה?
על כך אומר הרבי:
כידוע, שתי גאולות הן, גאולה ראשונה (מגלות מצרים) וגאולה אחרונה (מגלות אדום הארוכה מנשוא), ועל זה נאמר "הן גאלתי אתכם אחרית כבראשית" הוי אומר: בגאולה האחרונה יהיו מוטיבים דומים לגאולה ראשונה
בפרשתנו, נמצאים בני ישראל לקראת שלימות הגאולה ראשונה שהתחילה ביציאת מצרים ונשלמה בכניסה לארץ שבעה עממים "ארץ כנען".
כאז כן עתה, נמצאים אנו לקראת שלימות הגאולה האמיתית והשלימה, אז נכנס לארץ "עשר עממים". ומכיוון ש"אחרית כבראשית" שומה עלינו להתבונן ולהתחקות אחר בני ישראל בדור הכניסה לארץ בראשונה, ומזה להסיק מסקנות על דרך ההתמודדות וההתנהלות בימינו אנו, לפני הכניסה לארץ עשר אומות בגאולה האמיתית והשלימה.
נשים לב:
כאשר בלעם רצה לקלל את עם ישראל, מה עשו בני ישראל?
כלום. פשוט כלום. כי הם לא ידעו מכל שלוחי בלק, וסיפור "פי האתון". כל הסיפור הזה, סיפר משה רבינו לבני ישראל רק אחרי שנפלו בבנות מדין ויצאו למלחמה, רק אז התוודעו בני ישראל למה שהתרחש לפני.
הוי אומר: כדי להינצל מבלעם כשלעצמו, לא עשו בני ישראל מאומה.
זה די מתאים ואופייני להתנהלות בני ישראל במדבר, מים מסלע מן משמים וכו'. כמו תינוק בחיק אמו, שלא דואג לכלום. האמא דואגת להכל בכל מכל כל.
אמהמה, המדיינים החטיאו את בני ישראל, בזנות ובעל פעור. בשל כך הוצרכו בני ישראל לאחוז בנשק ולצאת למלחמת ה' במדין.
כיצד קרה הדבר שבני ישראל התדרדרו לחטאים חמורים אלו?
מסביר הרבי מליובאוויטש:
כתוב ש"ששת ימים תעבוד" ובהמשך לזה "וברכך ה' אלוקיך בכל אשר תעשה", הוי אומר: על היהודי מוטלת החובה לצאת לעבוד ולפרנס "בזיעת אפך תאכל לחם".
היהודי יוצא לעבוד, שני אפשרויות לפניו:
האחת, להבין שהטבע כשלעצמו הוא אינו שום מציאות כלל וכלל, כל הפרנסה מגיעה אך ורק משמים. אם כך, למה לצאת לעבוד? כי יש מצוה בתורה "ששת ימים תעבוד".
אך ברבות הימים עשוי האדם לחשוב, שהטבע הוא בעל ערך ומציאות, ואמנם הקב"ה מנהל עולמו מלמעלה, אבל הוא נתן כוח בטבע וממנו לוקח היהודי את פרנסתו ע"פ ציווי ורצון ה'. ככל שהאדם משקיע יותר בעבודה, כך נראה לו שהוא מרויח יותר כסף וכך הולכת המציאות הגשמית ותופסת מקום יותר ויותר.
כאשר היהודי מתפלל בבוקר, והוא רואה שהוא מאחר לעבודה בגלל התפילה. אם הטבע הוא בעל ערך וחשיבות עצמית, הרי אז יקצר היהודי את תפילתו ויזדרז לעבודתו…
לשם כך אומר הפסוק "טוב לבטוח בה' מבטוח באדם", תמה הרבי תמיהה רבתית: וכי רק "טוב" לבטוח בה'? הרי ל"בטוח בבני אדם" זהו לכאורה דבר אסור ופסול לחלוטין?
אלא מבאר הרבי: "בטוח בבני אדם" אין הכוונה שהוא הופך איזה אדם לאליל, חלילה וחס. רק הכוונה היא שהוא מייחס איזה מציאות וכוח לאדם ולטבע, ע"פ ההבנה והאמונה שה' נתן לו כוחות אלו.
אמנם, כפירה זה לא, אך בכ"ז זו דרגה פחותה באמונה. תכלית האמונה היא להגיע להכרה שהכל בכל מכל כל, בא מאיתו יתברך. כאשר אדם יגיע להבנה זו, הוא אמנם ילך לעבודה, אבל רק מתוך הנחה שזהו רצון ה'. ואם וכאשר זה יתנגש עם לימוד/תפלה, פשוט לו שהתפלה/לימוד חשובים הם ולא נדחים מפני העבודה.
לפי זה מסביר הרבי את הקשר בין תוכן פרשת השבוע לההפטרה, וכך אומר נביא ההפטרה (מיכה ו.ה.) "עמי, זכר נא מה יעץ בלק מלך מואב, ומה ענה אותו בלעם בן בעור" הקב"ה פשוט לא כועס, הוא אוהב את עם ישראל ולכן אי אפשר לקלל אותם. וכל זה מבלי שעשינו משהו בנידון.
ועפ"ז יובן פסוק נוסף בהפטרה "והיה שארית יעקב בקרב עמים רבים . . אשר לא יקוה לאיש ולא ייחל לבני אדם", איך זה מתקשר לפרשתנו?
כמו בני ישראל על סף הכניסה לארץ, צריך להזהיר אותם ולזרז אותם על הגשמיות. אמנם תצטרכו לעבוד אך זכור תזכרו שהכל מאיתו ית', העבודה היא רק בגדר מכשירי מצוה ותו לא.
וכיון שאנו, כמו בני ישראל בסוף זמן המדבר, נמצאים על סף הגאולה. כאז כן עתה עלינו להתחזק באמונה שהכל מאיתו יתברך.
החשיבה והתפיסה שאנחנו נעשה בכוח שלנו, (אנחנו נבנה מדינה, אנחנו נערוך מלחמה, אנחנו ננצח…) גם אם נוסיף את הביטוי השגרתי בעזרתו יתברך (היום, גם יאיר לפיד משתמש בביטוי זה, וכמובן שזה לא מפחית מיהירותו), אבל נדגיש יותר ויותר את "כוחי ועוצם ידי", זה השורש לחטא "פעור" ו"זנות". האדם שואב כוחו מן הטבע, מאדיר את הטבע והגשמיות, עד שהוא נמשך לתאוות הגשמיות.
לכן בזמן הזה, טרום הגאולה האמיתית והשלימה עלינו להתחזק בהבנה ש"לא ייחל לאיש ולא יקוה לבני אדם", את עניני ההתדלות שצריך לעשות ע"פ טבע צריך להיעשות אך ורק מתוך הבנה שזהו רצון ומצוות ה'. אך לזכור שלא זו התכלית ולא זה הענין.
כך בענין בחירות, לצאת להצביע, אבל לזכור שזה לא הענין האמיתי. כך בענין צה"ל מלחמותיו ומבצעיו, מה שצריך - לעשות, אך לזכור שה' "הוא הנותן כוח לעשות חיל".
זוהי גאולה פרטית של הנפש היהודי בתקופה הסוערת שלפני הגאולה, ומתוך הגאולה הפרטית נצעד כולנו לקראת הגאולה האמיתית והשלימה.
לע"נ אבי מורי, ר' אליהו ב"ר אשר.
לתגובות והארות:
misraeli770@gmail.com