תפילה של אמא: "שלא אהיה נטל על ילדיי"

בשבע בבוקר.

"א'בינתי, קודם כל תגידי "ברכות השחר" לבורא עולם, ואחר כך "תעמידי סיר". כך תמיד אמרה לי

בין קרקוש הסירים והמחבתות אני שומעת את קולה של אמי נושא תפילה, לא מתוך סידור, לא מתוך חז"לינו,ס תם תפילה פשוטה, תפילה של הלב אל תוך המזוזה:"הקב"ה שלא אחלה לעולם, ושלא אהייה תלויה או נטל לילדיי.

זו היתה תפילת הבוקר של אמי .עשרות של שנים.

שלא אהייה תלויה בילדיי.

ועכשיו, אשר יגור לה בא לה.

אמי שוכבת על המיטה. משותקת לחלוטין בצידה השמאלי ונתונה לחסדי הרופאים ולאהבת ילדיה.
היא לא מצליחה לגרד באף, להחזיק כוס מים או להתהפך על צידה.

וכך בשחר של יום חדש אנחנו אחד אחת ממלאים כל משאלה שלה ולא משים ממיטתה.

בין בדיקת לחץ דם לבדיקת הסיטי, בין יעוץ של הרב רגובי (הפירר של הדרום) לומדים מושגים חדשים ברפואה, ומחכים לניקוז הדם מהמח, כי רק לאחר ניקוז הדם נוכל לראות מה מידת הנזק שהותיר.

שבועיים ימים של שינה על כורסת בית החולים לצידה של אמי האהובה הגיעו לתומם

ההמלצה: שיקום בבית החולים בית לונשטין.

למזלנו הפרוצדורה והבירוקרטיה לטובתנו הפעם ,וקופת החולים מאשרת את שיקומה של אמא בשל גילה הצעיר והמוטיבציה האדירה שלה לשיקום.

אני לא רוצה לחשוב על כל אלו ש"נפלו" בדרך ונגזר עליהם להיות סיעודיים, כמה טוב להיות תחת ההגדרה "ברת שיקום".

פותחים קבוצת ווטצאפ של"אמא יש רק אחת" ומחליפים אותה ב"יחד ננצח" לצורך משמרות בלתי פוסקות לצידה של אמא.

אנחנו מודים לבורא עולם על האחדות שבינינו שנולדה אי שם ברחוב היורה בדימונה של שנות ה-70 כשחלקנו מיטה "ראש וזנב", כשהתכסינו בסלון כולנו בשמיכה אחת עוקצת ומחממת מאין כמותה (עאבנה) מול "רגע ודודלי " "האיים האבודים" "ובית קטן בערבה", בשחור לבן כשהגג דולף וקרר ולחם שרוף נחרך לו על הגז, במטבח ונמרח במרגרינה נמסה.

האמבולנס לבית לונשטיין ממתין לנו בחוץ, אני ומיכלי הנכדה האהובה מתלווים אליו, כולם נפרדים מאמא בדמעות ובשירה "תהא השעה הזאת שעת רחמים ועת רצון מלפניך ".