בחמש בבוקר, הוא היה נראה לה מעניין
אבל עכשיו, בשבע, היא התעופפה בו,
מעופה נמוכה ומיואשת,
ולא הצליחה לצאת.
כפעם בפעם ניגשה לחלון הפתוח למחצה
ושוב ושוב נחבטה בזגוגיות
כשהבעה אווילית מאין כמותה בעיניה החרוזיות.
"פשוט תלכי אל החצי הפתוח", אמרנו לה
היא לא הקשיבה.
יותר מידי שקועה הייתה בלחבוט לעצמה את הראש בחצי הסגור.
נוצות בכל הגדלים התפזרו בסלון
שרידים קלילים למאבקה העיקש והכאוב.
שלש לשלשות התכדרו על השולחן
שרידים כואבים של טמטומה הלחוץ.
"נסי את הדלת הגדולה והענקית הזאת", אמרנו לה
ופתחנו עוד יותר את דלת הסלון המובילה אל המרפסת.
אבל היא הייתה נעולה מאד על החצי הסגור, היונה.
היא רצתה לצאת! אבל רק דרכו!
שני עורבים רשעים עמדו במרפסת על יד וגיחכו
"אם את נכנסת את צריכה לבדוק קודם אם יש יציאה", קרעו לה
היונה התעייפה והלכה לשבת בפינה בכנפיים שמוטות, בראש מורכן, ובכתה.
אפוסת כוחות לגמרי.
מרחמת כל כך על עצמה, ונהנית.
"היא כל כך מסכנה", בכתה הילדה שלנו
"סתם מפגרת", אמרה הגדולה
רק הילד לא אמר כלום. הוא הניס אותה בבעיטות עדינות לכיוון המרפסת.
שניה או שתיים עמדה על יד המפתן.
מהססת.
ויצאה.
"תמסרו ד"ש", אמרה לעורבים וחלפה על פניהם בטיסה חדה אל שמי התכלת.
פשוט יצאה.
]]>
