מרגש: כך הבן המיוחד שלנו הפך לילד רגיל לכל דבר

לא ממש נתנו לך סיכוי לחיים...

אמרו שחבל על ההשקעה והכוחות שלנו, שחבל על המאמצים של כולנו. חבל עליכם, אתם זוג צעיר שרק התחיל את החיים, בשביל מה אתם צריכים את התיק הזה לכל החיים?

דבר אחד היה ברור לנו מהרגע הראשון, אנחנו לא מוותרים עליך ונמצא את הפיתרון. ידענו שהדרך ארוכה ומפותלת, מלאה במכשולים וקשיים, בעליות וירידות, אבל החלטנו שאנחנו נצעד בדרך הזאת ביחד שלושתינו, וניתן לך את כל כולנו. כשהיית בן חמישה חודשים בפיזיותרפיה התחלת, כל כך קטן ופצפון היית. אבל הכוח רצון שלך ניכר בך מהרגע הראשון.

זה היה תהליך ארוך ומייגע, עד שהתהפכת, ומשם בגיל שנה לזחול על הבטן התחלת. כל נקודה כזאת קטנה, שאצל ילד רגיל מובנת מאליה, אצלך זה היה אושר גדול ושמחה עצומה כנגד כל הציפיות, מנדול הקטן בכוח רצון שלו עולה על התחזיות.

מחודש לחודש ומשנה לשנה, ההתקדמות הייתה איטית וקטנה, אבל בשבילנו ענקית ועצומה. בגיל שנה נכנסת לניתוח בעיניים, נכנסתי איתך לחדר עם דמעות בעיניים, לראות אותך, כזה קטן על המיטה בחדר ניתוח, הלב שלי היה כמו פצע פתוח נרדמת בשניה עם המסיכה ואני התפללתי לאלוקים שתצא משם כמה שיותר מהר ובלי סיבוכים. ואכן יצאת משם אחרי שעתיים, עם עיניים נפוחות פי שתיים.

זה היה מחזה שאני לא אשכח אף פעם, לראות תינוק כזה קטן וחסר אונים עם עיניים נפוחות ודמעות של דם על הלחיים זולגות. ואז בגיל שנתיים, כשכבר הייתי עם תינוק קטן על הידיים, חזרנו שוב לעשות ניתוח בעיניים, אותו תסריט, אותו כאב, אותה תפילה בלב.

לא הפסקנו לרגע לתת ולהשקיע, לטפל ולהרגיע...

פעם אחת שלקחתי אותך לאחד האבחונים, אמרתי להם שאין לך תקשורת עם האחרים..הן אמרו לי שאני טועה, כי אתה ילד תקשורתי מאוד ורק חסרה לך הדרך. נתנו לך את הדרך הכי טובה ובטוחה, טיפולים אצל הקלינאית תקשורת הכי הכי טובה ויקרה ולימוד קריאה בשיטה חדשה, אצל אישה מיוחדת ומדהימה.

לא ייאמן כמה שזה עשה לך טוב, איך התחלת לקרוא ולהבין אפילו שבדיבור עוד היה עיכוב. כששמואל רחבעם הקטן הצטרף למשפחה, הוא היה האח-מלאך שלך, כבר מגיל קטן הוא דאג לך ועזר לך. והבין בלי שיגידו לו כלום, שהוא אחראי שלא יקרה לך מאום.

בגיל שלוש וחצי זה קרה, ככה פתאום עשית את הפסיעה הראשונה. זה היה בליל שבת אצל סבא וסבתא בכפר חב"ד, עמדת לידי ופתאום עזבת אותי וצעדת ל-ב-ד. לא האמנתי למראה עיניי, לקחתי אותך בידיי ורציתי לבדוק שזה לא חלום או הזיה, העמדתי אותך צמוד לעמוד, והתחלת לפסוע צעד ועוד צעד, ל-ב-ד!

אי אפשר לתאר במילים את ההתרגשות שאחזה בכולנו, הדמעות גלשו להן ללא הפסקה בעיניים של כולנו. למחרת בבוקר התעוררתי ומיד רצתי למיטה שלך, נעלתי לך את הנעליים שכבר היו לך הרבה לפני שהלכת, ורציתי לבדוק שבמהלך הלילה הפלא הזה לא נעלם.

ואכן זה היה שם, אתה ה-ל-כ-ת, ממש ה-ל-כ-ת!

במוצאי שבת נכנסנו לרכב ונסענו מיד לרבי שמעון להודות על הנס הגדול, מי היה מאמין שאחרי שנים אתה תהיה מחובר אליו כל כך, אולי כבר משם הנשמה שלך הרגישה את החיבור לצדיק כבר מגיל קטן, היית מחובר לרבי מליובאוויטש בצורה מופלאה.

התמונה שלו הייתה מרגיעה אותך אם קיבלת מכה, הווידאו שלו היה ממלא אותך בשמחה עצומה הדבקת תמונות של הרבי ללא הפסקה. גם כשהגעת לכיתה א' מיוחדת, בקרית ספר, לא הסתרת את היותך חסיד של הרבי, להפך תמיד הגעת לבוש חגיגי בכל תאריך מיוחד, וסיפרת לכל אחד ואחד על מה ולמה אתה חוגג. בסתר ליבי התפללתי תמיד, שאתה תגיע ללמוד במוסד של הרבי במוסד של חב"ד כמו כל תלמיד.

בכיתה א', (כן היית שנתיים בכיתה א') זה קרה נכנסת ללמוד בתלמוד תורה של הרבי ברחובות, שם קבלו אותך בידיים פתוחות ורחבות, ועם לב ענק קיבלת סייעת מסורה ומיוחדת, שלא הייתה כמוה אחרת.

ואנחנו הרגשנו שהנה זה קורה, אתה מתאקלם בבית ספר ר-ג-י-ל, במקום של הרבי. אהבת את כולם אהבת נפש, ולא היית מפספס אף לא אחד בחיבוק של הבוקר כשהגעת לבית הספר. אפילו את השיעור עצרת כמה פעמים, כשקמת לתת לרב נשיקות וחיבוקים. עד שהוא החליט לעשות קצת סדר, והיית יכול לחבק ולנשק אותו בתחילת היום ובסופו, בלי להפריע למהלך יומו. ככה עברו להם שנתיים נפלאות, היית תלמיד מצטיין שאוהב כל כך ללמוד ובעיקר לימודי קודש, כי בשביל מה צריך לימודי חול, בשבילך זה היה כמעט עונש.

ואז נפלה ההחלטה, עוזבים את כפר חב"ד ועוברים לצפון, למירון.מכל המעבר והמרחק מהמשפחה, מה שהיה לי קשה זה הניתוק שלך, הניתוק מהמקום המוכר והאהוב, הניתוק מהצוות היה ממש כאוב. כשהגענו לצפת לפגישה הראשונה בתלמוד תורה, היה כל כך קשה להסביר להם מי אתה?!

יצאנו משם עם דמעות בעיניים והקושי של המעבר היה כפליים, היה כל כך קשה לחשוב על זה שעכשיו צריך לספר לכולם מי זה מנדול שלנו, איזה ילד מיוחד וחכם, ילד גאון, כשהתקבלת לתלמוד תורה, קיבלת את הדבר הכי טוב שהיה. מורה מדהים שהכין את הילדים, לקבל את אותך- מנדול המיוחד של הילדים. ובאמת ב"ה היית תלמיד טוב, אומנם היו קשיים ומכשולים, אבל הצלחנו להתגבר עליהם ולהמשיך בלימודים. כשהגענו לצפון כבר היית בכיתה ג' ולא יכולת להיות עם סייעת בכיתה.

ומשמים סידרו לך בחור זהב, שהסתדרת איתו מאוד והיית ממש מאושר, ככה חלפה לה השנה הראשונה, השנה הראשונה להסתגלות החדשה. ובסוף השנה במסיבת גמרא, המנהל ניגש אליי ואמר לי בשמחה: תדעי לך שמנדול הוא ילד מיוחד מאוד. ולמדנו להכיר אותו בשנה הזאת, ואנחנו שמחים שהוא איתנו בתלמוד תורה שלנו.

איזה כיף היה לשמוע את זה, הרגשתי שהנה, עברנו את המכשול הגדול, וב"ה הם יודעים כבר מי זה מנדול!

ככה חלפה לה שנה ועוד שנה, התחלפו המורים וגם הסייעים. ואחרי שלושה ילדים רגילים ומקסימים, שמואל רחבעם, חיה מושקא ורות סיון, הגיעה המתנה השניה אלינו לחיים, קיבלנו את שלמה דוד חי הקטן, שגם הוא כמוך עם cp, לא האמנו שה' בחר בנו שוב להיות אלו שמקבלים את המתנה המיוחדת הזאת, אבל כנראה שה' ראה שטיפלנו בך כל כך טוב, שהוא החליט לשלוח לנו עוד אחד.

חזרנו אחורה כמה שנים, מסתכלים ולא מאמינים, לא מאמינים למה שאנחנו רואים. קיבלנו עוד מנדול קטן, שדומה לך דמיון מטורף.

איך? ולמה? למה? ואיך?

לא כל כך היה את מי לשאול, הבנו שזאת השליחות שלנו והמתנות של חיינו וכמובן ששלומקו קיבל את כל כולנו, וגם אחריו ה' שלח את אברהם בנימין המתוק, שהוא האח-מלאך, של שלומקו שיעזור לו וישמור עליו, בכל התקופה הזאת הרגשנו שאנחנו חיים שוב את החיים לפני 10 שנים, שוב אבחונים וטיפולים, שוב ניתוח בעיניים עם דמעות של דם על הלחיים, ועם תינוק קטן על הידיים.

שוב פיזיותרפיה, שוב ריפוי בעיסוק, שוב רופאים שלא מאמינים, שזה כבר המתנה השניה שקיבלנו בחיים. אני לא יודעת את החשבונות של הקב"ה, אבל מה שבטוח ששלומקו רק הרוויח, הרוויח כי אנחנו כבר מנוסים ומכירים, יודעים איך לדלג מעל המכשולים ואיך להזיז את האבנים שבשבילים.

אנחנו נותנים את הנשמה לילדים כולם ולילדים המיוחדים בפרט, וב"ה יש תוצאות ויש הצלחות. מה שבטוח הילדים שלנו קיבלו את המתנה הכי גדולה שיש במשפחה, הם קיבלו את היכולת של הנתינה האין סופית לכל אדם באשר הוא, מהיצור הכי קטן שנמצא בחצר ועד האורח שנראה כל כך אחר.

לקבל את השונה בסבלנות אין קץ, במאור פנים ובלי להתלוצץ. זו מתנה ענקית ומיוחדת, ועל זה אני כל יום מודה לקב"ה ומברכת.

ובזכותך מנדול, בזכות הידע שצברנו במשך השנים, אבא שלנו עוזר למשפחות וילדים אחרים, מייעץ על טיפולים, ושומע על הקשיים. מקשיב לרחשי הלב, ונותן את עצמו מכל הלב. בארץ ובעולם ללא גבולות, מנצל למען האחרים את כל היכולות. כשהגיע הרגע שלך להניח תפילין כמו כל הילדים בגילך, זו הייתה עוד מדרגה בסולם שלך, בסולם של ילדים כמוך. לראות אותך קם ב-6 בבוקר כדי לרוץ להתפלל אצל הרשב"י במניין, וחלילה לא להפסיד, זה היה ממלא אותי בגאווה כל פעם מחדש.