או שכן? קורסים של מודעות עצמית, הגשמה אישית והעצמה נשית- צצים לאחרונה כעקרות בית בערב טעימות פטיפורים. המושגים האלה ייפגשו אותך בכל מקום על גבי פרסומים נלהבים. האם אישה חרדית יכולה באמת להגשים את שאיפותיה, מחוץ לשילוש הקבוע בעל-בית-ילדים? ואם כן אז איך?
"הגדירי את המטרות שלך, רשמי את כל השלבים, הקפידי על משמעת עצמית ואל תסטי מהדרך. לאט ובנחישות התקדמי לעבר היעד". כמה נכון- ככה בלתי ישים. אם גם את לא מסוגלת לעמוד בתכנית מסודרת ולנוע בעקביות לעבר מטרה מסוימת, אז איך ניתן לתכנן את היום מבלי לתכנן כלום?
השאלה הגורלית הזו מעסיקה נשים רבות עד היום: להשאר בבית ולהתמסר לגידול הילדים, או לצאת לעולם העבודה ולפתח קריירה? אצל נשים חרדיות סימן השאלה הזה גדל ובולט עוד יותר, כשרבים מהגברים בוחרים בחיים של לימוד ועול הפרנסה מוטל על האישה. איך מחליטים מה קודם למה?
שגרת החיים שלך מעייפת? מונוכרומטית? משעממת? פיתחנו הרגלים קבועים שקשה להשתחרר מהן. אבל הקדמה הזו הופכת אותנו לרובוטים. כל בוקר אנחנו קמות על אוטומט, ממלאות פקודות שטבועות בנו עמוק. התחילי לעשות דברים באופן שונה, אולי אפילו הפוך. זה נותן טעם חדש לחיים
בפרק הקודם: אמא שלי עבדה קשה לפרנס את כולנו, היא החליטה שלא להינשא שוב, כדי לשמור עלי מפני כל גבר זר. כשכבר הלכתי לגן התוודעתי למציאות חדשה: אבא. לכל הילדים היה מישהו שהם קראו לו 'אבא', ואני לא הכרתי את המושג הזה. מה זה אבא? למה לי אין אבא? פרק שלישי
ברוב המשפחות החרדיות, כשהבת מגיעה לגיל אחריות, כבר יש אחריה סדרה של אחים קטנים בלעה"ר. מה טבעי יותר לאם מאשר להשאיר את בתה הבכורה להשגיח על הילדים? בעיניה היא כבר גדולה מספיק, זה נותן לה כלים לחיים וגם חוסך כסף. האם באמת הוגן להטיל עליה אחראיות כזו?