ניקולס לא הרבה לספר על מעשי ההצלה שלו, גם לא למשפחתו וקרוביו.גם כאשר המלחמה הסתיימה, לא פגש ניקולס שום ילד שהציל. הוא רק התפלל ששלומם טוב, והניח כי כאשר הסתיימה המלחמה הם עזבו את בריטניה כפי שחייב החוק. וחזרו לחפש את משפחותיהם או לנסות ולהתחיל חיים חדשים במקום אחר. ומפאת שהסתיר ניקולס את מעשי ההצלה שלו,לא ניתן לו שום אות הוקרה עליהם.
בשנת 1988 (חמישים שנה אחרי) אשתו גרטה מצאה מחברת ישנה שבה היה רשום מאות שמות של ילדים עם פרטים מפורטים על כל אחד ואחד. לאן נשלחו לאומנה, ומהיכן באו. היא החליטה לקחת על עצמה את תפקיד הענקת ההוקרה לבעלה, ועוד החליטה להפתיע אותו בשידור חי בטלוויזיה, כשאמרה לו להגיע אל תוכנית שעסקה בסיפורי גבורה בזמן השואה. אך לא ידע ניקולס כי בקהל נמצאים אותם מאות ילדים שהציל הוא בעצמו ממוות.
בתוכנית הוצגה מצגת שמתארת טיפה מן הים שעשה ניקולס. בתום המצגת, מראיינת התוכנית שאלה את ניקולס האם יצא לו לפגוש אחד מהילדים שהציל, ניקולס הניד ראשו לשלילה. ובאותו הרגע קמו להם מהכסאות עשרות נשים וגברים והביטו לכיוונו של ניקולס. ניקולס שלא הבין את הנעשה, הביט במראיינת שאמרה לו בעיניים מעריצות "אלה חלק קטן מהילדים שהצלת". ניקולס לא יכל לעמוד במעמד המרגש ופרץ בבכי.
בשנת 1998 הוענק לו תואר חבר במסדר תומאס מסריק (מנהיג העצמאות של צ׳כסלובקיה), בשנת 2002 הוענק לו על ידי מלכת אנגליה, אליזבת השניה - תואר אבירות. ובשנת 1998 שני אסטרונומים קראו לאסטרואיד שגילו על שמו, וינטוןב-2008 הוא היה מועמד לקבלת פרס נובל לשלום. ניקולס ניפטר בשנת 2015 ונקבר בצ׳כיה.
]]>
