"מי אני? את לא רואה? אני גייס!!!" הוא עונה בתקיפות. "מה זה גייס?" אני שואלת " את לא מעודכנת? זה התפקיד החם בצבא" הוא ממהר להשיב. "בצה"ל?" אני תמהה "לא, לא, לא גברת, בצבא השמד כמובן!" הוא מחייך חיוך של ניצחון.
"את יכולה להביט אל הרחוב, כל הגייסים השתלטו על השכונה, זהו, אתם יותר לא תברחו מאתנו חחחח" אני מסיתה מעט את הווילון ואני נדהמת מהמחזה, הרחוב כולו מוצף גייסים, בכל המינים והגוונים גבוהים נמוכים שמנים ורזים, הם מתרוצצים להם בגו זקוף מבית לבית, אוספים אנשים וכולם ממתינים לסלקציה.
"גייסים" הלב שלי הולם.
אלוקים, מה האיש הזה רוצה ממני? מה זה "צבא השמד"? הוא נראה יהודי, הוא חובש כיפה, ציציות משתרכות לצידי גופו, הכל נראה בסדר גמור, מה הוא רוצה? מה זה למען ה', צבא השמד הזה? "איפה בעלך" הוא ניגש לעניין, "באתי לגייס אותו " הוא מצווה בפקודה.
"בעלי לומד תורה" אני מנסה להסביר לו "אין צורך שהוא יתגייס, הוא מגן על עם ישראל בתורה שהוא לומד יומם וליל במסירות נפש" אני עונה לו בתקוה שזה יספק אותו. "חחחחחחחח" בוקע מגרונו צחוק רועם "לומד תורה ככה???" הוא מסמן לי באצבעו להיות בדממה לרגע ושנינו יחד מקשיבים למקהלת צעקות ה "גוועלד" שבוקעות מהרחוב למטה.
"לא לא!בעלי לומד באמת" אני מוחה בתוקף.
"לא יכול להיות, אז אולי הוא כותב עלונים או מטריד אישי ציבור, או מארגן כנסים או תולה מודעות או שורף פחים? לאיזה תורה בדיוק את מתכוונת?"
"הוא באמת לומד תורה, כל עוד הוא עסוק בתורה יש לו פטור מלא, הוא בשליחות אחרת, לא, הוא לא יבוא אתך!" אני פונה לסגור את הדלת אך הגייס עוצר אותה ברגלו הגדולה ומתנגד, אני מנסה להיאבקאתו, אך לשווא, הידיים שלי רפויות נטולות כל כוח.
"בני כמה הילדים שלך" הוא לא מרפה "קטנטנים, הילד הגדול שלי בן 8 וחצי" אני אומרת לו ברעד קל, מה עכשיו קשור לילדים? "מצוין! הגדול בדיוק בגיל המתאים" הוא מכריז בעליזות.
"נו השתגעת? ילד בגיל כזה יכול להיות לוחם?" אני כבר ממש בחרדה. "גברת, לא שמעת שבצבא השמד יש כור היתוך? אני שומרים את החיילים הפוטנציאלים במכלאות מתאימות, מפטמים אותם, מאמנים אותם ומכשירים אותם להיות חיילים מצטיינים בבוא היום, קדימה! איפה הוא? שיבוא אחרי"..
"לא, לא, אל תיקחו לי אותו" אני מתחננת.
"גברת, אין לי זמן לקשקושים, מחר נבוא גם לקחת את בן ה-6 ואת התינוק, קדימה תביאי אותו עכשיו ומייד, אני חייב לזוז" הוא נכנס לחדר הילדים, נוטל בזרועותיו את הילד, ומתחיל ללכת לדרכו.
"רגע, רגע" אני מנסה לעצור אותו - "אני רוצה לשאול אותך משהו" אני מנסה לעכב אותו קצת אבל הוא ממשיך ללכת "אני ממהר מאד, אמא של יוסי מחכה לי" הוא אומר והולך והולךוהולך ומתרחק ונעלם כשבזרועותיו הילד.
קמתי כולי שטופת זיעה קרה, רצתי הישר למיטת הילד, הוא ישן שנת ישרים בשלווה ובנחת, המשכתי לסלון, מצאתי את בעלי רכון על השולחן, שוקד על לימודו. "היה כאן גייס עכשיו?" שאלתי אותו בלחש, הוא הרים את ראשו מהספר במבט תמהה "מה זה גייס?", "מה זאת אומרת? אתה לא מעודכן? זה התפקיד החם בצבא" עניתי לו מיד.
"חחחח..מי אמר לך את השטות הזו? אין דבר כזה גייס" הוא הניף את ידו בגיחוך תוך כדי תנועת ביטול. "בטח שיש, בצבא השמד", התעקשתי!
"בצבא המה? אוי את עייפה כל כך, תחזרי לישון, הכל בסדר אף אחד לא דפק בדלת, כולם ישנים" הוא צחק לעצמו וחזר לספר. חזרתי לישון, הגייס חזר, תוך שניות הצטרפו לחלום גם בעלי והילדים, השכנים, כל הרחוב כולו, חיילי צה"ל מפלוגות שונות בתפקידים שונים, רבנים, אישי ציבור, אברכים ועובדים, בחורי ישיבות ובנות סמינר, וכולנו התגלגלנו מצחוק עד עלות השחר...
]]>
