יש ימים לא מוצלחים בלשון המעטה לפעמים, ויש ימים בהם הכל על מי מנוחות. ברוב המקרים היום שלנו תלוי בהגדרה האישית שלנו, אם אנחנו בוחרות להגדיר אותו 'כיום מוצלח' או 'כיום קשה' זה כבר נתון לבחירתנו * כך תלמדי להגדיר את יומך
יום תשעה באב, הוא יום ביטוי לאובדן. אובדן כללי של האומה, ובאיזשהו מקום, זמן לתת מקום לאובדן הפרטי שלך. לא שנה אחת של חיים באחורינו. ובמהלכן צברה כל אחת רגעי אובדן. כואבים יותר ופחות. רגעי אובדן של קשר קרוב. אובדן של תקוה, או אובדן של אשליה שהיית בטוחה שהיא פה. קיימת. ולאחר רגע התנפצה לך בידיים, והשאירה אותן מלאות חתכים, מדממות
פרשת דברים, תמיד חלה לפני תשעה באב והיא נקראת גם "שבת חזון" על שם ההפטרה שלה, "חזון ישעיהו". ההפטרה עוסקת בחטאים של עם ישראל כמו: "עזבו את ה' וניאצו את קדוש ישראל" חטאים אלו הביאו בסופו של דבר לחורבן בית המקדש הראשון ולגלות בבל (פרשת השבוע)
אני מתגעגעת ללב הילדותי הטהור והתמים, שאמונתו הייתה אמונה תמימה כל כך, והרגשות היו כנים עמוקים וטהורים, אני מתגעגעת להתרגשות של ממש מכל מעמד. אני מתגעגעת ללב הזה שביום מן הימים פרח ואבד, כפי שקורה לכל אדם שמתבגר, אולי לרוב. למה זה קורה לנו? ואיך ממחזרים את אותן רגשות שהיו בנו? (תשעת הימים)
"עזוב את בעלי, אני מוותרת, התינוק יחיה!". "גברת, אין לנו הרבה זמן, זה עניין של דקות, אך אנא ממך, תחשבי עוד פעם. "לא אדוני! בלי ילדים, אין לי סיבה לחיות!". "אם לא מלמטה בליטופי, מלמעלה אגדל אותו בתפלותי" (סיפור מהחיים)
בין המצרים' יכול גם להיקרא ל'בין המיתרים'. דווקא הימים בהם יש איסור לנגן ולשמוע מוזיקה, הם הזדמנות טובה להקשיב לעצמנו, למיתרי הנפש. האם המיתרים בתוכי מכוונים, האם היצירה המנגנת בלבי מנגנת צלילי אמונה או חוסר בהירות? בטחון או פחד? שאפתנות או תסכול?
למה אני לא מרגישה את החסר? את העצב של הגלות, של החורבן? יצאתי לשיחת ברור קצרה עם עצמי על מנת לנבור בנקודת הזמן בה אני אוחזת ולנסות להצית בי את האש שתהיה - בוערת * כשאני, עצמי וחודש אב יוצאים לפגישת ברור דחופה (דעות)
יש דברים שלא היינו חולמים עד כמה הם משפיעים עלינו ועל התת מודע שלנו, מבלי שנרגיש בכך. המודעות לכך יש בה סוד לחיזוק נפשנו, ואף הכוונה לבחירת מקום עבודתנו * הבה נגלה מי משפיע על מי, מה משפיע על מי ועד כמה (פרשת שבוע)
אהה זאת אני מכירה אותה, כן ממש סתומה נו ומה איתה? לא אחת אנו נתקלות במשפט זה מפי חברותינו, אחיותינו והקרובות לנו וכמובן שגם אנחנו בעצמינו משתמשות בלקסיקון הזה * למה אנחנו נוהגות להקטין מישהי אחרת ואחכ' לשאול: נו מה איתה? (דעות)
ימי בין המיצרים, הם ימים קשים לישראל, אירועים שונים ומעיקים ובכלל האוירה הכללית מעיקה. כדי שנכין את עצמינו לצאת מהמיצר וימים אלו יהפכו לשמחה של ממש * מעשה קטן אחד שלך ואת מצטרפת למעגל שלם של אהבת חינם (בין המיצרים)
זה שנשים הן ראשונות והמהפכה הפמיניסטית בעיצומה, כולם כבר מרגישים, חלק מרוצים חלק דול מהם ממש מאוכזבים. נציג כדוגמא את הילרי קלינטון, הגברת הראשונה שמתמודדת לנשיאות ארה"ב, האם מרוב שהליידי'ס הן הראשונות יגיע המהפך הגדול של ג'נטלמן first (דעות)
אני עוסקת בחינוך כבר 25 שנה, ואמא לבחור שהוא בוגר של ת"ת בעלזא בתל אביב. כן, הת"ת שעלה לכותרות השבוע מסיבות מאד לא נעימות. רציתי לשתף בזיכרונות של הבן שלי ושלי כאמא (מכתב אישי)
'סמינרים' כמעט נתפסת כמילה נרדפת לכאב, אצל הרבה בנות תקופת הרישום הופכת לסיוט אחד גדול. ולא רק לבנות, אלא גם לאמהות ולמשפחות שלימות * שלוש אמהות בשיח מרתק על סמינרים, השלכות וכאב מזווית אישית (דעות)
המילה צניעות - שנויה במחלוקת, יש עליה תהיות והרהורים כגון: מה מקובל יותר ומה פחות, אך ללא ספק תמיד מצריכה ברור והעמקה. מהי בעצם אותה צניעות? שחונכנו אליה, שאפנו ועדנו שואפות אליה? האם זה סנטימטרים של בד? האם זה העדר צבע או צורה? (דעות)
מידי פעם אנחנו שומעים על כל מיני מעשים קיצוניים שנעשים פה ושם. ברוח של התלהבות וקדושה. תמיד כשאני שומעת או רואה פעולות שכאלה, אני כמעט מיד רוצה גם, יש משהו מיסטי, סוחף, כמעט מאגי, הייתי אומרת, בכח של מעשים גדולים, מוחצנים, דרמטיים * אבל אז, כשאני חושבת רגע, יש בי גם צד שקצת נחרד (דעות)
תקופת הרישום לסמינרים היא אחת התקופות הקשות העוברות על הבנות ולא פחות על ההורים הדואגים לעתידה של ביתם. כל מיני 'שטיקים' ואמצעים לא כשרים בעליל נעשים מתחת לשולחן בשם 'הקבלה לסמינר' * כמה תהיות שיעזרו לכן להבין טוב יותר את התהליך (סמינרים, אקטואליה)
זו נוסח המודעה המפורסמת בימים אלו על לוחות המודעות באזורים החרדיים בישראל: 'להסתכל, זה מתסכל' * האם אנו הנשים, צריכות להתחשב בבעיות הגבריות? ולמי באמת מיועדת הקריאה הזו, לנשים או גברים? (דעות)
רשת יקרה, קשה להכיל את מירב התגובות על המקרה העצוב של אסתי ויינשטיין. קשה מבחינת ההכלה, הבלבול והתגובות הנוגדות, סותרות, מביכות וסתם מיותרות. מותה של אסתי, הסיפור, המחלוקת, בין לבין, חציית הגבולות בין מגזרים, חילוקי הדעות הביאו לתגובות כואבות, זועמות ומשתתפות, היו כל מיני סוגי תגובות ברשת ויש גם מסקנה אחת זועקת (דעות)
רעש ומהומה, יצאו בטרוניה גדולה על הישיבה המדוברת ובמילים חריפות שהצופה מן הצד לא כלכך מבין על מה ולמה, אמנם לימודים והשכלה לא במחננו, אבל אולי יש צד לבחון כצורך השעה, הדור וכל מה שניתן להכשיר על מנת לעזור להשאיר את אותם הלומדים במסגרת? (דעות)