בנצי הוא ילד רגיל, עד כמה שילדים יכולים להיות רגילים. הוא אוכל טוב, לומד כמו שצריך, מתעורר בזמן סביר כל בוקר, רב מידי פעם עם שבעת האחים שלו ורוב הזמן מקבל את מרות ההורים. רק בדבר אחד הוא מתקשה: ללכת לישון בזמן. השעה הייתה 21:30, ובמונחים של שעון חורף זה כבר מאוד מאוחר.
שבעת הילדים כבר היו במיטות, אחרי מקלחת, ובנצי עדיין מסרב להיכנס למקלחת וללכת לישון. התהליך המתיש הזה חוזר על עצמו מידי לילה: אמא שלו מתחננת, מסבירה, משדלת, משחדת, מנסה להיות קשוחה, מאיימת. דבר לא עוזר.
הוויכוח הקטן הזה מידי ערב הופך למלחמת התשה, שבה כל הצדדים מפסידים. אמו, בסוף יום עם שמונת ילדיה, בזבזה את כל מאגרי הכוחות עד הטיפה האחרונה. כשבנצי מתחיל את סדרת התירוצים שלו למה לא ללכת להתקלח, היא כבר חסרת כל סבלנות.
היא ניסתה להסביר לו את הטיפשות שבדחייה שלו. אם הוא לא אוהב להתקלח, לא עדיף להיפטר מהמטלה הזו כמה שיותר מהר? במקום לעשות משהו שקשה לו במשך דקות ספורות בלבד, הוא מסתובב סביב זה ומתייסר בניסיונות לדחות את זה במשך שעתיים תמימות.כשהיא סיפרה לי על כך, הבנתי שיש פה משהו יוצא דופן.
אם משקיפים על התמונה הכוללת של ההתנהגות שלו, מרד המקלחת שלו לא תואם לפרופיל ההתנהגותי של ילד צייתן כמוהו.
שבעת הילדים כבר היו במיטות, אחרי מקלחת, ובנצי עדיין מסרב להיכנס למקלחת וללכת לישון. התהליך המתיש הזה חוזר על עצמו מידי לילה: אמא שלו מתחננת, מסבירה, משדלת, משחדת, מנסה להיות קשוחה, מאיימת. דבר לא עוזר.,הוויכוח הקטן הזה מידי ערב הופך למלחמת התשה, שבה כל הצדדים מפסידים. אמו, בסוף יום עם שמונת ילדיה, בזבזה את כל מאגרי הכוחות עד הטיפה האחרונה. כשבנצי מתחיל את סדרת התירוצים שלו למה לא ללכת להתקלח, היא כבר חסרת כל סבלנות.,היא ניסתה להסביר לו את הטיפשות שבדחייה שלו. אם הוא לא אוהב להתקלח, לא עדיף להיפטר מהמטלה הזו כמה שיותר מהר? במקום לעשות משהו שקשה לו במשך דקות ספורות בלבד, הוא מסתובב סביב זה ומתייסר בניסיונות לדחות את זה במשך שעתיים תמימות.כשהיא סיפרה לי על כך, הבנתי שיש פה משהו יוצא דופן.,אם משקיפים על התמונה הכוללת של ההתנהגות שלו, מרד המקלחת שלו לא תואם לפרופיל ההתנהגותי של ילד צייתן כמוהו.,,למה דווקא זה גורם לו להפגין שרירים כל כך חזקים של אנטי? כיצד ייתכן שהתרגילים הרגילים של הבטחות פרסים או איומי-עונש מנגד לא עובדים על ילד בן 9 בלבד?,ביקשתי ממנה לתאר לי יותר את סדר היום שלה עם הילדים, ועם בנצי במיוחד. ניסיתי לאתר ביחד איתה את מקור הקושי שלו, את נקודת העצם של הגורם המפריע, והצעתי לה לנסות משהו אחר. "אני הולכת לישון בעוד חצי שעה," היא אמרה לו "אם תתקלח תוך רבע שעה, נוכל לשתות ביחד כוס תה לפני השינה." "תני לי שעה" הוא ביקש. הצעתי לה להתעקש. להציב לו גבול של זמן. "זו הצעה לזמן מוגבל. בעוד רבע שעה יפוג תוקפה". בהזדמנות זו היא הסבירה לו את המושג "פג תוקף". הדימוי של החלב החמוץ עשה את שלו, הוא קם ונכנס למקלחת.,20 דקות אחר כך הם ישבו ליד שולחן קטן עם כוסות תה מהבילים ומתוקים והעבירו שיחה נעימה. בנצי אפילו הספיק לשתות עוד אחת. כשהוא סיים, אמר תודה ושהוא הולך לישון. ככה. מעצמו. הנס קרה גם בלילות הבאים.,הוא ידע שהיא לא תוותר לו על המקלחת, כך שבכל פעם שהוא מתנגד, וככל שהוא מצליח למשוך יותר זמן, הוא מרוויח אינטראקציה נוספת איתה. רק היא והוא. ודווקא אחרי שכולם כבר מאורגנים במיטות. כל מה שהוא היה זקוק לו, זה כמה דקות של יחס מיוחד עבורו. 10 דקות, שתי כוסות תה, ואפילו לא תוספת של עוגייה.,,ובעצם זה לא נס. בנצי, כמו ילדים רבים אחרים שחולקים את תשומת לב ההורים עם אחיהם הרבים במשפחות ברוכות, התקשה להירדם בגלל החסך שהוא הרגיש. הוא לא יכול היה ללכת לישון על 'לב ריק', כמו שקשה לנו להתרכז על בטן ריקה. הסתבר שהוא לא מתנגד להתקלח, אלא זו הייתה הדרך שלו לבלות זמן עם אמו.,סדר היום של הילדים מלא בשותפות. הם חלק אחד קטן ממערכת גדולה יותר ונאלצים לחלוק כל פרט בחייהם. כל ילד זקוק מידי פעם לדעת שהוא יוצא דופן, שהוא מיוחד, ולכמה דקות אמא היא רק שלו. ילדים רבים מסתובבים בתחושות דומות לשלו, אך לא מפותחים מספיק כדי להביע את המצוקה הזו, או לא יצירתיים דיים כדי להגיע לפתרון חילופי ודרכים עוקפות כדי למלא את החוסר הזה. זה לא דורש הרבה מאתנו: רק כמה דקות בכל יום לכל אחד מהם. כשאת יוצאת לשכנה לבקש משהו, זו הזדמנות לקחת ילד ולומר לו: בא, עכשיו אני הולכת רק איתך. כשאת ממיינת כביסה תבחרי ילד אחר ובזמן שאתם מפרידים לצבעוני ולבן ביחד, תסגרי את הדלת ותראי לו שכרגע יש לכם עולם שהוא רק שלכם.
הוא ימצא דרך להיות יוצא דופן (עיבוד: shutterstock)
למה דווקא זה גורם לו להפגין שרירים כל כך חזקים של אנטי? כיצד ייתכן שהתרגילים הרגילים של הבטחות פרסים או איומי-עונש מנגד לא עובדים על ילד בן 9 בלבד?
ביקשתי ממנה לתאר לי יותר את סדר היום שלה עם הילדים, ועם בנצי במיוחד. ניסיתי לאתר ביחד איתה את מקור הקושי שלו, את נקודת העצם של הגורם המפריע, והצעתי לה לנסות משהו אחר. "אני הולכת לישון בעוד חצי שעה," היא אמרה לו "אם תתקלח תוך רבע שעה, נוכל לשתות ביחד כוס תה לפני השינה."
"תני לי שעה" הוא ביקש.
הצעתי לה להתעקש. להציב לו גבול של זמן.
"זו הצעה לזמן מוגבל. בעוד רבע שעה יפוג תוקפה". בהזדמנות זו היא הסבירה לו את המושג "פג תוקף". הדימוי של החלב החמוץ עשה את שלו, הוא קם ונכנס למקלחת.
20 דקות אחר כך הם ישבו ליד שולחן קטן עם כוסות תה מהבילים ומתוקים והעבירו שיחה נעימה. בנצי אפילו הספיק לשתות עוד אחת. כשהוא סיים, אמר תודה ושהוא הולך לישון. ככה. מעצמו. הנס קרה גם בלילות הבאים.
הוא ידע שהיא לא תוותר לו על המקלחת, כך שבכל פעם שהוא מתנגד, וככל שהוא מצליח למשוך יותר זמן, הוא מרוויח אינטראקציה נוספת איתה. רק היא והוא. ודווקא אחרי שכולם כבר מאורגנים במיטות. כל מה שהוא היה זקוק לו, זה כמה דקות של יחס מיוחד עבורו. 10 דקות, שתי כוסות תה, ואפילו לא תוספת של עוגייה.
ילד מוכרח להרגיש מיוחד (אילוסטרציה: shutterstock)
ובעצם זה לא נס. בנצי, כמו ילדים רבים אחרים שחולקים את תשומת לב ההורים עם אחיהם הרבים במשפחות ברוכות, התקשה להירדם בגלל החסך שהוא הרגיש. הוא לא יכול היה ללכת לישון על 'לב ריק', כמו שקשה לנו להתרכז על בטן ריקה. הסתבר שהוא לא מתנגד להתקלח, אלא זו הייתה הדרך שלו לבלות זמן עם אמו.
סדר היום של הילדים מלא בשותפות. הם חלק אחד קטן ממערכת גדולה יותר ונאלצים לחלוק כל פרט בחייהם. כל ילד זקוק מידי פעם לדעת שהוא יוצא דופן, שהוא מיוחד, ולכמה דקות אמא היא רק שלו. ילדים רבים מסתובבים בתחושות דומות לשלו, אך לא מפותחים מספיק כדי להביע את המצוקה הזו, או לא יצירתיים דיים כדי להגיע לפתרון חילופי ודרכים עוקפות כדי למלא את החוסר הזה. זה לא דורש הרבה מאתנו: רק כמה דקות בכל יום לכל אחד מהם. כשאת יוצאת לשכנה לבקש משהו, זו הזדמנות לקחת ילד ולומר לו: בא, עכשיו אני הולכת רק איתך. כשאת ממיינת כביסה תבחרי ילד אחר ובזמן שאתם מפרידים לצבעוני ולבן ביחד, תסגרי את הדלת ותראי לו שכרגע יש לכם עולם שהוא רק שלכם.
]]>
