כדאי להבין שמה שנראה לנו ברור, לפעמים נראה לילדנו כדבר חסר כל הגיון. במילים אחרות, ההחלטה לתת למישהו אחר להשתמש בחפץ שלך זו לא החלטה פשוטה כל כך, וכל ילד חייב לעבור שלבים מסוימים בהתפתחותו עד שיהיה בשל להחלטות כאלה.
כשהילד נולד הוא לא מרגיש הפרדה בינו לבין הסביבה, וכל קיומו מושתת על מילוי צרכיו. עם הזמן הילד מתחיל להבדיל את עצמו מהסביבה, לגלות את קיומם של האנשים האחרים. הוא לומד גם שבאמצעות פעולות שונות הוא יכול לגרום לאנשים האלה לעשות כך וכך.
לקראת גיל 15 חודשים הילדים כבר מסוגלים לחלוק את צעצועיהם עם ילדים אחרים. עדיין לא תראו זאת במהלך משחק משותף, כי זה עוד לא הגיל למשחקים משותפים, אך מדובר במעין "ניסוי כלים". הילד נותן את החפץ שלו ובודק את תגובת הסביבה. כיצד החבר והגננת יגיבו כשאתן לו את הצעצוע שלי? מה אני גורם להם לעשות ולהגיד כשאני עושה זאת?
בסביבות גיל 2.5 הילדים כבר מתחילים לשחק אחד עם השני, אז כבר יכולת לחלוק את הדברים הופכת למחושבת.הנכונות של הילד בגילאי הגן לחלוק דברים תלויה בעיקר במידת רצונו לשתף את החבר במשחק ולא באמפתיה. יכולת להעמיד את עצמו במקומו של ילד אחר, הרצון לשמח אותו וכו' – כל אלה באים בשלב מאוחר יותר.
לכן גם כשההורים או הגננות מנסות לשכנע ילד אחד לשתף ילד אחד במשחק ולחלוק אתו דברים, חשוב לדבר עם הילד בשפה שהוא מבין: של שיתוף פעולה ומשחק, ולא של רגשות, כי יכולת התחשבות בגיל 3 למשל עדיין לא מפותחת.
הורים גם נוטים לשכוח שילדים לעיתים מרגישים שהחפצים האהובים עליהם הם ממש חלק מהם. היכולת להפריד בין גופו ונפשו לבין הצעצוע הפרוותי האהוב היא מאוד מצומצמת בגיל הרך.
כמו שאמא כנראה לא תיתן לחברתה למדוד סתם כך את טבעת נישואין שלה, כך עליה להבין שגם לחפצים רבים של הילד יש משמעות מיוחדת עבורו, גם אם לנו לפעמים קשה להבין מה יקר ומיוחד כל כך בחפצים פשוטים וצעצועים זולים.
ילדים מעט גדולים יותר גם לומדים מהר מאוד שחברים עלולים לפגוע בצעצוע, לשרוט או לשבור אותו. אם נראה בבובה ישנה את המשמעות שלה עבוור הילד, כלומר: לא סתם בובה ישנה, אלא חפץ בעל ערך רגשי גבוה, יהיה לנו קל יותר להבין למה הילדה מוכנה לבכות ולריב, רק כי היא לא מוכנה לתת לחברה לשחק קצת בבובה הזאת.
מלבד הגיל, הדבר שמשחק את התפקיד העיקרי בנכונות הילד לא להיראות קמצן זו האישיות שלו. כמו שיש מבוגרים נדיבים יותר ונדיבים פחות, כך גם ישנם ילדים שפשוט קל להם יותר לוותר על הדברים, וילדים שמתקשים מאוד להיפרד ממשהו שהוא שלהם.
בלי לחץ. הרצון לחלוק עם חברים יגיע באופן טבעי מאוחר יותר (shutterstock.com)
בדרך כלל לילדים יש גם תובנות משלהם מה מותר לתת ולמי. ישנם צעצועים שהם לא ייתנו לאף אחד, ישנם משחקים שעליהם יוותרו רק לטובת חברים מאוד קרובים, וישנם דברים שכל אחד יכול לבוא ולקחת. יש כאלה שמוכנים לתת את הדברים שלהם לחברים בגן, אבל כועסים כשאח או אחות נוגעת בצעצועיהם, ויש כאלה שמתנהגים בצורה הפוכה לגמרי.
כל אלה נחשבים לשלבים נורמאליים בהתפתחות הילד וגיבוש תפיסת עולמו בכל הנוגע לנדיבות, שיתוף פעולה וויתור.
למה היא מתעקשת לא לוותר על הסמרטוט הזה? (צילום: shutterstock)כשההורים מעודדים התחשבות, אמפתיה ונכונות לשתף פעולה, הילד די מהר לומד לחלוק דברים, אך גם לא להיות ותרן מדי. כשההורים לוחצים על הילד "להיות נחמד", "לא לבייש אותם" וכו', עניין הנדיבות הופך למקור הלחץ והחרדה.
הילד מתרגל לחלוק דברים מתוך פחד או בתור מניפולציה, ולא מתוך אמפתיה ורצון כנה לשתף פעולה. מכיוון שבסך הכול מדובר בתהליך טבעי וביכולת שכל ילד מפתח בשלב זה או אחר, אין הצדקה להפוך את העניין לנושא לסכסוכים ולחצים ביחסים בין ילד להוריו.
]]>
