בציורו "מעמד הר סיני", האמן יוסי ביטון פורש על הבד את אחד הרגעים העמוקים והמטלטלים ביותר בהיסטוריה היהודית – מתן תורה בהר סיני. מדובר בציור שלא רק מתאר רגע היסטורי, אלא מעניק לו חיים מחודשים. המבט הראשון נתקל בענן הכבד, בצבעים הדרמטיים של הר סיני המתנשא – אך ככל שמתבוננים, מתגלה עומק רגשי ורוחני מרתק שמצליח לגעת בנפש.
ההר, לפי המסורת, בער באש, רעש ורעם ליוו את ההתגלות, והעם כולו עמד יחד, מאוחד. ביטון מצליח להמחיש את ההתרחשות הזו באמצעות ערבוב רך אך מדויק של צבעים – הכחולים הסוערים, האפורים המסתוריים, זהובים-שמימיים. הכל יוצר תחושת התרוממות, פחד ויראה, ולצדם – חמימות רוחנית ונקודת אור פנימית. הציור איננו רק תיאור טכני – הוא תחושה. הוא מאפשר לנו כמעט "להיות שם", ולחוש את הרעד שחלף בלבבות באותו רגע ראשון.
על שולחנם של מלכים: עציצי חיטים שנקצרו במבצע מיוחד
במרכז התמונה – ההר עטוף בעננים, אך קרני אור בוקעות ממנו. האם זו ההתגלות? הקול? הנפש? כל צופה יוכל למצוא בעצמו את הסמליות שמדברת אליו. ובתחתית – עם ישראל. מאות דמויות זעירות, שונות, אך חוברות יחד לדבר אחד: עמידה משותפת, שקטה, מול נוכחות שאין לה מלים. דווקא דרך טשטוש הגבולות – ביטון מדגיש את האחדות. זהו לא רק ציור – זו הצהרה. לאור ההר, כולם הופכים אחד.
חג השבועות, המכונה גם "זמן מתן תורתנו", אינו רק חג של עבר. הוא חג של בחירה מתחדשת. בעידן שבו רעש העולם מאיים לבלוע כל קול פנימי, ביטון משתמש באמנות כדי לקרוא לנו לעצור – ולשמוע. כי התורה אינה נמסרת רק בהר גבוה ובאש – היא נמסרת גם ברגעים של שקט, של כנות, של פתיחות. וכמו שהציור דורש התבוננות כדי לגלות את שכבותיו – כך גם הקשר שלנו לתורה דורש התבוננות.
יוסי ביטון, ביצירה זו, לא רק מצייר רגע – הוא מזקק חוויה. הוא מאפשר לצופה לחוש חלק מהסיפור, גם מבלי להבין את כולו. העוצמה נמצאת דווקא באי-הוודאות, בענן, באור שמופיע מבעדו. זהו ציור שממשיך להדהד גם אחרי שמסיטים את המבט ממנו – כי הוא מטמיע בתודעה את השאלה הנוקבת: איפה אני היום, ביחס להר?
0 תגובות