לחיי העם הזה! וכמה טוב שהוא כזה?

יום הזיכרון לחללי מערכות ישראל, הוא יום שמוכיח כמה אנחנו יודעים ליטול חלק בצער ובכאב העמוק של הזולת. ביום הזיכרון השנה, עברתי ליד בית העלמין הצבאי שם ראיתי חייל מחבק אב שכול. משיחה שהתקיימה בין השניים, הצלחתי להבין שאין קירבה משפחתית ביניהם, אלא החייל מסייע למשפחה השכולה בכל מה שנצרך להם. זה ריגש אותי מאוד, זה הזכיר לי את המשנה באבות שאומרת: "הנושא בעול עם חברו על ידי כך זוכה לתורה". ואין נשיאת עול גדולה מנשיאת עול רגשי.

לחיי העם הזה, וכמה טוב שהוא כזה!

איפה ישנם עוד אנשים שיסכימו למסור את נפשם למען אנשים אחרים שיחיו, ובפרט שהם לא בהכרח מכירים. יש כאלה. הם כאן, בתוכנו, בתוך העם הנבחר. כל אחד מאתנו הוא כזה. התורה כבר גילתה לנו שעם ישראל ערבים זה לזה, היינו מחוברים האחד לשני גם אם אין בינינו הסכמה בדברים כאלו ואחרים. נרצה או לא נרצה אנחנו עם אחד!

פעם שאלתי מדוע המעבר החד הזה של יום הזיכרון ליום העצמאות, היינו מיום אבל ליום שמחה? הסבירו לי שהמטרה היא להעביר מסר ברור: "כי במותם ציוו לנו את החיים". בלכתי ברחוב ראיתי את עם ישראל ביופיו זוכר, מוקיר ומכבד. סוף כל סוף מאחורי כל חלל עומדת משפחה גדולה שזקוקה לחום, לאחדות, ולחיבוק הגדול הזה שמשמש עבורם כעין הוקרה לאותם קדושים שמסרו את נפשם.

השבוע זכיתי לראיין אישה אצילית בעלת אמונה חזקה שהתאלמנה מבעלה ושכלה את שני בניה בקרבות. הגב' מרים פרץ. אני מוכרחה להודות שקיבלתי שיעור באמונה. שאלתי אותה מהיכן היא שואבת את כוחות הנפש שלה? והיא ענתה לי: "אני מאמינה שהקב"ה חנן אותי בחיים, כי על כורחך אתה נולד. אני והאימהות השכולות, כמו גם האבות, היינו מוכנים לתת את חיינו כדי לראות את ילדינו חיים. כאשר לנו רע ואנחנו מתקשרים לחברים שלנו הם לא תמיד זמינים. יש רק אחד שזמין - הקב"ה! הקב"ה זמין לנו תמיד וממנו אני שואבת את הכוח. דבר נוסף שממנו אני שואבת גם כן כוחות, הוא החיבוק הגדול שעוטף אותנו העם המיוחד הזה ביום בו אנו זוכרים את יקירינו".

לא בכדי נופלים שני ימי זיכרון בימי ספירת העומר. ימים בהם אנו עובדים על מידות ודרך ארץ. ולמה אני מתכוונת? ביום העצמאות בשנה שעברה, סיפר לי בעלי ניר, שבבית הכנסת בו הוא התפלל ארע מקרה קצת מביך אשר בסופו הסתיים טוב. ומה ארע שם? כאשר סיימו את חזרת השליח ציבור בתפילת השחרית של יום העצמאות, היו שרצו לומר הלל והיו שהתנגדו.

מתוך המתנגדים קם אחד ואמר: "כאן לא אומרים הלל! מי שרוצה להגיד הלל שילך לבית כנסת שבו אומרים". ניגש אליו אחר התפילה אדם כבן 55 ואמר לו: "נפגעתי בשביל בני". "מה הקשר לבן שלך?" הוא שאל. "הבן שלי נלחם ונהרג כדי שאני ואתה נוכל להתפלל כאן בשקט ובשלווה ועצם האמירה הנחרצת שלך היא זלזול ופגיעה בי, ברגשותיי הטריים ובבני". הגבאי הבין את טעותו. "אתה צודק, אני מתנצל על ההתנהגות שלא הולמת את דרך התורה, הייתי צריך להיות יותר רגיש, אבל לא ידעתי שאלו פני הדברים".

השיר אומר: "העם הזה הוא מפולג כל השנה, כיצד הוא קם כשהוא מריח סכנה." והתובנות שלי מהימים הללו, עם ישראל עם מיוחד, עם מלוכד, אוהב, תומך ומחבק.

לחיי העם הזה! וכמה נחת רוח לקב"ה עושה העם הזה שהוא כזה..

]]>