"למה?" שואלת חברתה: "כי אני מבינה שהספירה לאחור החלה". כשהיא הביטה לאחור וראתה ששמעתי את דבריה היא חייכה ושאלה אותי: "גם אצלך זה ככה?" אמרתי לה "לא בדיוק..., קצת לחץ כי כולנו רוצות להספיק, אבל לא עד כדי כך". סיימנו את השיחה הקצרה תוך הצהרה שלה: "אם הייתי יכולה להצטרף לברכתו של החזן הייתי מוסיפה יחדשהו הקב"ה עלינו ועל כל עמו ישראל בכל מקום שהם לטובה ולברכה ויזמין לנו מנקה זולה ולא יקרה, שבבית תשרה השמחה והברכה, וזאת למרות הלחץ והניסיון לסיים הכל במהרה". צחקנו והמשכנו את תפילת המוסף.
שבת פרשת "ויקהל פקודי" היא בדרך כלל שבת שבה גם חלה הכרזת החודש ולא בכדי . "ויקהל פקודי", בחורי הישיבות שבים לתקופת בין הזמנים, כמה ימים לאחר מכן הצעירים יותר מצטרפים אליהם וגם הם יוצאים לחופשה עד לאחר הפסח, ולא סתם פרשתנו נקראת "ויקהל פקודי" ויוצאת דווקא בתקופה זו, לפי שכולם נקהלים ומתכנסים לביתם ומקבלים פקודות "את מנקה כאן, ואתה כאן, את לכי לקנות לפי הרשימה הזאת, ואתה תשמור על אחיך!"
טוב או לא טוב?
פעמים שבהתקהלות נכונה ומתוכננת אפשר לצאת עם מטען רוחני ומשפחתי נפלא, ולעיתים הפוך חלילה. וכאן חשוב לי לעורר על נקודה מאוד חשובה את עצמי, ואם תהיה בכך תועלת גם לקוראות מה טוב. מרבית הנשים עובדות במשרה מלאה. להיות אמא זו אכן משרה מלאה על כל המשתמע מכך. בנוסף, חלק נכבד מהנשים עובדות במשרות חיצוניות נוספות כדי לסייע באחזקת הבית. אנו חוזרות הביתה והופ לנקיון ולסדר השותף של הבית. טבעי אבל לא בריא, ומדוע?
דווקא בימים הללו "כשכולם נקבצו באו לך", הזמן חשוב לאחד את הבית וליצור הנאה כוללת באופן איכותי. אין כוונתי שבמהלך כל היום נתעסק רק במשפחה, ממש לא! אבל ליצור מצב בו הכל נעשה לטובת המשפחה זה הכרחי. נכנסנו הביתה, טוב נעשה אם נקדיש את כמה הדקות הראשונות בהם נדבר, נצחק, וננסה להיות נעימות עם בני הבית, וזאת למרות העובדה שעבר עלינו יום לא קל, יום עמוס, ועומס המטלות עוד יותר מעיק עלינו.
אחרי שדיברנו, צחקנו, ואולי אפילו ישבנו כמה דקות ביחד זה הזמן להתחיל לצאת לדרך... ללבוש שוב את בגדי העבודה, ובצורה חוויתית להעסיק בעניין את כל בני הבית. להבטיח תמריצים למזדרזים במלאכה "יציאה משפחתית בערב אם עמדנו ביעד והחדר של ריבקי ויקי יהיו מתוקתקים" זה עובד! וזה יוצר חוויה! (עד כמה שאפשר...) תהיה מי שתאמר "מי חושב על זה בכלל, אני מעדיפה לסיים הכל לבד ולא לערב אף אחד מבני הבית, שיצאו לטייל וישאירו אותי לבד!".
אני יכולה להבין אמירה שכזאת, אבל בהחלט תהיה כאן החמצה ולא סתם החמצה אלא החמצה גדולה עד מאוד! מדובר בימים עמוסים ולא קלים ואם אפשר להמתיק אותם עם תמריצים המסוגלים לרומם ולשמח את בני הבית, למה לא?
עמדנו ביעד, יצרנו יציאה משפחתית חוויתית, אך בל נשכח את עצמנו.
לפחות פעמיים בשבוע קחי את הבעל, צאי לסיבוב שלא כולל קניות או הכנות אלא שעה נטו שלך ושלו בלבד? זה נותן כוחות, זה מאזן, זה בריא לזוגיות ולמשפחה בכללותה. נקודה נוספת אליה לא התייחסתי כידוע כל השנה הרחוב מייצר סכנות משלו ובפרט כאשר הילדים בחופש הוא מסוכן יותר!.
מה שאומר שהמטרה שלך צריכה להיות עוד יותר ממוקדת לערב את בני הבית בעשייה, ולא לשחרר את החבל מידי ועל ידי כך לגרום להם להסתובב לבד ברחוב הטובעני. לא מעט ילדים התקלקלו בתקופות הללו, לא מעט בחורי ישיבות נשרו מן הדרך, זה מסוכן ולא רצוי!.
על כן נאזור כח ובמקום לומר "אין לי כח " נאמר "ה' תן לי כח". נהיה אימהות למופת, נבנה את הבית תוך התעלות רוחנית, משפחתית, וחברתית. ואם נזכה לראות את ילדינו גדולים בתורה וביראה זוהי הגאולה זוהי וזוהי החרות האמיתית.
שנזכה, אמן!
הכותבת היא: אורטל קפטן - אומנית ואשת תקשורת, מגישת התוכנית 'אשת חיל' בקול ברמה.
]]>