הפחד מעצמך: מה גורם לנו להעלות פוסט לפייסבוק ולהתחרט?

החיים שלנו הם סיפור אחד גדול המורכב מפרקים פרקים, יש סיפורים טרגיים, משמחים, משעממים - כל מיני סוגים. אחד המאפיינים הבולטים בסיפורי החיים, הוא היכולת האנושית לשתף את הסביבה, במה שאנו חווים, זה אמנם מרכיב אחד מחיים שלמים אבל הוא בעל משמעות רחבה ועוצמתית. כאשר אנו ממקדים את העדשה על אותו פרק בחייו של.. ושואלים: תכל'ס מה המניע שלו לשתף אותנו בחייו הפרטיים? לא תמיד ניתן לענות על כך באופן חד משמעי, אבל הרצון לשתף, לפרוק ולעורר אמפתיה חברתית כנראה, חזק מאתנו. מכירים את אלו שמשתפים ומתחרטים?

חרטת השיתוף: למה זה באמת קורה לנו?

מטילדה היתה ילדה שקטה ומופנמת וגדלה כנערה כזו, קווי האופי המופנמים שלה באו לידי ביטוי בכל מישור בחייה, עד שיום אחד הייא שיחררה 'פוסט משתף במיוחד' בו היא תיארה בכאב רב את הקושי שחוותה כילדה, ובעצם את הסיבה העיקרית למופנמות שלה. בין שורות הפוסט נחשפו פרטים על חייה האישיים של מטילדה כילדה, ובשורה תחתונה, ילדותה של מטילדה לא היתה 'מזהירה' במיוחד, מה שחשף גם פרטים וקווים לדמותם של בני משפחתה.

הרגעים הקריטיים האלו שגרמו למטילדה להפוך בשניה מילדה מופנמת - למופנמת פחות וחשופה יותר. הם בדיוק רגעי ההתלבטות שקיימים לגבי כל החלטה בחיינו.

יש את אלו שבוחרים להשתף כל פיסת מידע מחייהם, הם אפילו נהנים מיזה, הלייקים, התגובות והשיתופים גורמים להם להרגיש כי הם חיים וקיימים ומיד חושבים על הפוסט, התמונה והופס הינה זה מגיע.. השיתוף הבא.

יש גם את אלו, שמבליחים מידי פעם משפט, תמונה, ובודקים דופק, הם לא ממש חושפים, סוג של מגלים טפח ומשאירים טעם של עוד. ויש את 'עוקבי הדממה' - אלו שעוקבים אחר חייהם של אחרים באדיקות, אך את חייהם שלהם הם משדרים בתדר הנסתר וניזונים מכל טיפת מידע שמישהו שיחרר ברשת.

הכי מעניינת התופעה, של שיתוף פוסט חושפני במיוחד, טקסט שלם שמקפל בתוכו חיים שלמים, אחרי שהוא זוכה לתגובות שיתופים וחשיפה משמעותית, נתקלים הבאים אחריו 'בפוסט שהוסר'. ממה נובע הפחד הפתאומי הזה, שהוחלף ברוח שיתופית שגרמה לאותו מפרסם הפוסט לחשוף את עצמו, להסיר את סיפור חייו בקליק קטן אחד?

מורה רוחני אמריקאי שלא זכה לתהודה רבה בארץ, מקדיש חלק ניכר ממשנתו למושג 'פחד'. באחד משיחותיו הוא הגדיר את הפחד באופן הבא: "אנחנו לא מדברים על לדעת לא לגעת במה שמוגדר 'סיר רותח'. זהו בעצם מידע, לא פחד מהותי. אנחנו לא מדברים אפילו על להיזהר מלגעת בסיר שהוא אולי חם, זוהי בעצם תובנה. אנחנו מאבחנים את מה שהמוח עושה עם המידע הזה, כשהוא מחפש ללא הרף אחר הפעולה שלא תכיל כלל את האפשרות של נגיעה בסיר חם".

הוא ממשיך לתאר את הפחד בצורה מופשטת: "אנחנו מדברים על המוח שמקרין את האפשרות של המשמעות 'סיר חם' בכל מקום. המוח התפתח ככלי להישרדות, הוא מחשב את הסבירות להישרדות בכל פעולה. אנחנו לא יכולים לדעת איפה הסירים, ובטח לא איזה מהם חמים. גלי המוח של שלנו מנסים לחשב את ההישרדות שלנו תחת המשקל העצום של עומס יתר של מידע. אל מול עומס היתר הזה, המוח משדר סכנה לכל מקום. הוא חי בפחד. הוא לא יודע יותר ממה הוא מפחד. זה לא משנה. הפחד מבטיח הישרדות והישרדות היא המשחק של המוח".

ההגדרה הזאת יכולה להסביר את מקור הפחד שלנו מחשיפת יתר, ומהיכן הגיע, אבל כל המילים הללו לא יכולות להכיל בתוכן אפילו חלקיק מההרגשה הפיזית והמנטלית הלא נעימה - 'הפחד מ..' . אף אחד לא נהנה מההרגשה הזאת. או שאולי כן?

ג'יידו קרישנמורטי, מורה רוחני נוסף העוסק בהקשר של החיים עם הפחד טוען: "אנחנו לא רוצים להיות חופשיים מפחד, כל מה שאנחנו רוצים זה לשחק עם הפחד משחקים ולדבר על לשחרר את עצמנו מפחד". הוא אף טוען כי: "אנחנו אוהבים את הפחד - הפוביות של הגוף נחוצות לנו להישרדות".

בעצם: אם נבחן את הצורך העז בחשיפה ובשיתוף, ונציב אותו מול הפחד האישי והאנושי של כל אחד מאיתנו, שכמובן משתנה מאדם לאדם בדרגות עוצמה שונות, נראה כי בעצם השיתוף הוא צורך אנושי מולד, 'המתקהה' עם השנים, בתוספת פחדים ולבטים שכל אחד סיגל לעצמו מחייו האישיים, כולם בסופו של דבר מתנקזים את קורי הרשת, יש כאלו שנקרעים ופורצים החוצה, ויש את אלו שחושפים וכאשר הם ניצבים מול התגובות, והשיתופים, נבהלים מהעוצמה ומתחרטים מהחשיפה - רק אז הם מהבינים את כוחה של הרשת, את משמעות השיתוף ואיך שכל פוסט אישי שלך נוגע בדרך כזו או אחרת באלפי לבבות. רק שלא תמיד יש דרך חזרה.

תזכרו: לפני שמשתפים, פחות מפחדים יותר חושבים..

]]>