מילים מגביהות: איך להגיד "את פצצה" ולהתכוון לזה

פדות רוטנמר (צילום: מתוך הפייסבוק של פדות)

אם היו שואלים אותי מה הדבר הכי חזק שיש לי, הייתי עונה ללא ספק - מילים. פלאים. מילים מלטפות, מעצימות, מגביהות. מילים הן מחוללות פלאים.

לפעמים אתה לא צריך יד שתחבק או סולם בשביל לרומם את השני. מספיקה מילה אחת. מילה שמחוללת פלאים. "את פצצה" אמרה לי חברה טובה שפגשה אותי בשבוע האחרון. היא נראתה נלהבת לפגוש אותי אחרי תקופה ארוכה שלא נפגשנו. כמה זמן עבר מהתיכון.

"את תותחית" היא ממשיכה ואני מסמיקה במבוכה, מנסה להכיל את כל מילות הקסם שלה. תכלס, מי לא אוהבת לקבל מחמאה, מילה טובה? כולם. כולם אוהבים שמפרגנים להם. שאומרים להם כמה הם טובים באמת.

ולמה אני מתכוונת טובים באמת? כי אפשר להגיד "את פצצה", "את אלופה", "את תותחית", כולנו יודעים להגיד את זה, אבל זה כמו לשתות מרק עם מזלג. ניסיתם פעם? לא חושבת.

יש לנו טונות של מילים. מילים שמגביהות הרבה יותר מנעלי עקב. בשביל שמילה שלי תיגע בלב של מישהי אני צריכה לעשות עבודה. זה לא משהו שלוקח זמן, רק דורש מחשבה.

כך גם בבית ספר כמורה אני מוצאת את עצמי הרבה פעמים יושבת עם מחברת ולפי הסדר אני כותבת את שמות תלמידותיי וחושבת, בודקת ומבררת בדיוק במה הן טובות. אני צריכה לחפש בדיוק במה היא טובה ולהגיד לה את זה; "תמיד ידעתי שאת מוכשרת", "שאת יודעת לשיר יפה", "שאת יודעת לחבר שירים" "את רוקדת נפלא".

כן. זו עבודה. כי אתה צריך לחפש בדיוק מהי נקודת האור של כל אחד ולהגיד לו את זה. ואיך נדע שזה נכון מה שאמרנו לו? כשנראה את הברק בעיניים שלו נדע שאמרנו את הדבר הנכון. הצלחת לגעת בלב? עשית את זה.

אל תתני לאף אחד לנהל לך את הרגשות

אני זוכרת את עצמי לפני כמה חודשים הולכת לעשות קניות לחג; תורות ארוכים שלא נגמרים, פקקי תנועה, צפיפות במדרכות, אבל זה עוד כלום. הסיוט הכי גדול בשבילי זה לקנות בגדים, ואם את כבר מוצאת חולצה שהיא במידה שלך את מגלה שיש עליה תמונה של אנה ואלזה. ואם את מוצאת שמלה אז השרוולים מצריכים קיפול ועוד אחד.

אלוקים פינק אותי ושלח לי תופרת נפלאה שמתאימה לי את הבגד בדיוק כמו שאני רוצה. בעודי בסבב הקניות באחת מהחנויות אחרי מסע מפרך של ייאוש, אני שואלת את המוכרת איך זה שאין בגדים במידות קטנות והיא עונה לי: "לכי לשילב. אולי שם תמצאי".

בהתחלה צחקתי, אחר כך הבנתי שהיא מתכוונת ברצינות. אני מנסה להירגע. צוחקת איתה כי היא הצליחה להיות שנונה ולגרוף תשומת לב מאנשים נוספים שנכחו שם, אבל עדיין.

יצאתי משם והבנתי דבר אחד: כשאדם שנותן למישהו אחר לנהל לו את הרגשות, הוא בעצם נותן לו לשלוט על איכות חייו. ואת זה אני לא אתן לה. נקודה.

אל תבזבזו את הרגשות שלכם על אנשים שלא יודעים להעריך אותם. איכות החיים שלנו היא האיכות של הרגשות שלנו.

אני צריכה לשים לב למחשבה שלי, היא הופכת למילים שלי. אני צריכה לשים לב למילים שלי הן הופכות למעשים שלי.

מחמאה תמיד מעצימה, נותנת כוח. ביקורת, גם אם היא נכונה, היא מחלישה. "אבל אמרתי לה את האמת" יוצא לי הרבה פעמים לשמוע את המשפט הזה. גם כשזה אמת, זה מרסק.

המילים שלך יכולות לחיות, לתת כוח לסובבים אותך; לשכנה מהבניין ממול, לגננת של בנך, לאמא שלך, לאח הקטן שחוזר הביתה, כן גם לבוסית בעבודה. אנשים צריכים את הכוח של המילים שלך. הגיע הזמן שתחוללי פלאים.