מה מרגישה מזכירה המנוצלת לעבודות בלתי מוגדרות? 

(צילום: שאטרסטוק)

אני מזכירה באחד מבתי הספר הנחשבים בארץ. קוראים לי מזכירה. אבל יש לי עוד כמה תפקידים, אני גם מנקה ומתווכת וגם מגשרת. אני גם חובשת, אחות, צלמת, במאית וטכנאית. עד היום אני לא יודעת איך כל התפקידים האלה נפלו עליי, כשהתחלתי לעבוד הסבירו לי שמדובר בעבודה משרדית. בדיוק מה שחיפשתי. אז עוד לא ידעתי מזה עבודה משרדית…

ואני לא מהאלה שמגיעות למקום עבודה ומתמקחות על כל דבר אם הוא כלול בתפקיד או לא. אני מגיעה לעשות את עבודתי נאמנה, גם כשזה מגיע לתחושת ניצול. אתאר לכן את סדר יומי:

אני השוערת של בית הספר. אני מגיעה לבית הספר ב-07:30. אני הראשונה לבוא אחרי השוער. אני מקבלת את הבנות החמודות. אני פותחת את המשרד. מנגבת את האבק המצטבר ומתחילה לבצע את המטלות במחשב. ב- 08:14 כדקה לפני הצלצול, מגיעות המורות בנשימה חפוזה ובידיהם צרור דפים: "תעשי טובה, אני צריכה את זה לשיעור הראשון". כך נערמות להם צרורות דפים והוראות. כולן כמובן דחופות לשיעור הראשון. לפעמים מדובר בצילום פשוט ולפעמים צריך לצלם על בריסטול צבעוני. השעה הראשונה במשרד היא קשה מאד. אני לא מספיקה לאכול, ללכת לשירותים, להחליף מילה עם חברה. אני רצה מצילום אחד למשנהו, ממטלה אחת לשנייה, כל זאת בזמן שהמורות יושבות על הכיסא ומתאוששות מהמולת הבוקר בבית. חמש דקות לפני סיום התפילה עומדות כמה ילדות בפתח המשרד. יש עוד כמה דפים לצילום שדחוף אבל ממש דחוף לעכשיו. יש עוד בת שצריכה טוש ללוח ועוד אחת צריכה מספריים. הן מבקשות בקיצור: "טוש". אני צריכה להבין שהן רוצות טוש, באיזה צבע וכמה. יש לי בקשה אילמת למורות: אולי תקדימו במעט את הזמנותיכם? אולי תתאמצו להביא לי צילומים מיום ליום, כדי שהבוקר יעבור אצלי בצורה יותר רגועה?!

בהפסקה המורות מתאספות בחדר המורות וגדוד נוסף מתאסף סביבי. לכל אחת בקשה משלה ויש גם בקשות אישיות: "יעל, תעשי טובה, את יכולה להכין לי כרטיס שנה טובה לבת שלי. לא משהו רציני, משהו פשוט, היא משגעת אותי ואני לא יודעת כלום על מחשב". אני מאד רוצה לעזור לחברה מהצוות, אז אני כמובן מבטיחה לה שאצור לה משהו. אבל אני חייבת לטפל בכמה הודעות מייל חשובות מהמנהלת, אשר ממתינות לי בשתקה רועמת. ויש גם בת בוכייה שעומדת בפתח המשרד. אני ניגשת אליה, היא היסטרית לגמרי. האצבע נשרטה מעט. אני מביאה לה פלסטר, מלטפת את לחיה, מביאה לה כוס תה ורק כשהיא רגועה לגמרי אני מתפנה לעיסוקיי, תוך שאני מהרהרת, היכן המורה שהייתה אמורה לשמור עליהן בתורנות חצר??

אני רוצה להצטרף להפסקה עם כלל המורות אבל אז מגיעה מורה צעירה שמבקשת ממני עזרה במילוי טפסים. אני מסיימת איתה והמנהלת מבקשת ממני אם אני יכולה להכניס לה כוס קפה. אני ממהרת להכין לה כוס קפה, משימה שתמיד גורמת לכעס ותחושת ניצול ואני ממהרת ליטול ידיים בטרם אתפס לעוד משימה. אני מתיישבת בחדר מורות ליד מורה נמרצת ונחמדה מחכה לשיחה משחררת, אבל לה יש נושא אחר אשר בוער על הפרק: "אני מסתבכת עם התורנות חצר. כל מורה רוצה משהו אחר והטבלה שהבאתי לך להקליד לא טובה. אני רוצה שכל מורה תגיד לך את העדיפויות שלה ותדגישי לי בכחול כל מי שיכולה באותו יום ובאדום כל מי שלא יכולה ואז תסמני…" אני מתרכזת במשימה המורכבת. מתחרטת על מיקום אכילת הסנדוויץ'.

הצלצול מגיע ואף מורה לא מתרוממת ממקומה. לאחר שלוש דקות ו-20 שניות מהצלצול המנהלת נכנסת לחדר מורות, כמדי יום. היא לא צריכה לומר מילה. כל המורות מתרוממות כמו ילדות ממושמעות. ויוצאות לכיתות. אני מביטה בשולחן המבולגן, בכוסות הקפה המתגלגלים, בשיירות האוכל, בשקיות הניילון, בגזירי הנייר ויודעת מה הולך להיות המשפט הבא של המנהלת: "יעל, אחרי שאת מסדרת את השולחן, אני צריכה ש…" ברור לה שאני הסדרנית של השולחן. ברור למורות שגמד קטן יבוא ויסדר אחריהם. אחר כך הן מחנכות את הילדות לכיתה נקייה ומסודרת…

המנהלת רוצה שאני אתאם פגישה עם כמה גורמים. אני מנהלת משא ומתן לגבי שעת המפגש. כל אחד רוצה בשעה אחרת ואני חוזרת שוב ושוב לאותה נקודת מוצא וסופגת את הכעסים מכל הכוונים. והשיא הוא המבט התמה של המנהלת: "עדיין לא עשית את ההזמנה? איך זה יכול להיות"? כאילו עד עכשיו הייתי עסוקה בלשחק תופסת.

המשימה הבאה היא גישור עמדות לקראת שיבוץ המורות לתורנות חצר. זוהי משימה לא פשוטה בכלל. היא כוללת אמוציות רבות וכאבים רבים שנשפכים לעברי בצרורות. אני מקשיבה לכולם ומגלה אמפתיה, על אף שאני לא כל כך מתרגשת מכך שתמיד זה יוצא לה על חשבון ההפסקה הגדולה. לי בדרך כלל אין הפסקה בכלל… אני מנסה לגשר על כל הפערים ותמיד בסוף יש את המורות שיוצאות מצוברחות.

תוך כדי טיפול המשימות אני עונה לטלפונים. מדי פעם מתקשרת אמא מסורה: "אני צריכה לדבר דחוף עם הבת שלי, את יכולה לקרוא לה?". "אני אקרא לה בהפסקה, המנהלת מרשה לקרוא רק במקרים דחופים". אני מדקלמת בלקוניות. "את רוצה שאמר לה לחזור אלייך בהפסקה או שאמסר לה משהו?". "תמסרי לה שבחזור מהבית ספר תקנה טישיו". אומרת האם בטון סמכותי. אני רושמת בחשיבות. חוקקת במוחי לבצע את המטלה בהפסקה. פלא שלפעמים אני לא עונה להורים?! ויש גם את הטלפונים מכוון הבנות. ילדה ג'ינגית, מתולתלת ניגשת אליי בתחינה: "אני חייבת להתקשר לאמא שלי, דחוף"!! אני נעתרת לבקשתה למראה עיניה המתחננות ולסקרנותי הגדולה: מהו הטלפון החשוב? והוא אכן מפתיע. אני שומעת את קולה המצטלצל: "אימא, את הכנת היום קציצות"?

זהו קצה קצהו מסיפורה של מזכירה ולמה אני מספרת כל זאת?- לא, לא בשביל להתלונן, אני מודה להשם על כל הטוב, כולל העבודה שה' שלח לי. אני רק מבקשת: אם את מורה או מנהלת או אפילו אמא תחשבי גם על המזכירה…