הייתי תלמידה טובה וילדה טובה, והשתדלתי תמיד לרצות את הוריי ואת המורות במוסדות הלימוד.
התחתנתי בגיל צעיר ומיד אחר-כך התחלתי ללמד בבתי-הספר בפריפריה.
הוריי היו גאים בי, הסביבה הייתה מרוצה ורק אני הרגשתי שאני מסוגלת ליותר. אמנם נחשבתי בת-מזל כי קיבלתי תקן למשרה מלאה בחינוך העצמאי, אבל רציתי משהו נוסף.
למדתי במסגרות בית-המורה השונות, סיימתי תואר ראשון ועדיין היה משהו חסר.
השקעתי בבית-הספר ככל יכולתי, עבדתי שעות נוספות, אירחתי תלמידים אצלי בבית ושוחחתי עם הורים עד שעות הלילה המאוחרות. ב"ה ההנהלה הבחינה במאמציי וקודמתי לצוות ניהול ובהמשך לתפקיד ממלאת מקומה של המנהלת.
זכיתי להערכה רבה מהסביבה, אבל עדיין הרגשתי שמשהו חסר, שאני מסוגלת ליותר, וחשתי שאני רוצה להשפיע, ליצור, לפעול.
התחלתי לבדוק אפשרויות עבודה נוספות וקיבלתי תשובה זהה: אין אפשרות להתקבל ללא תואר ראשון אקדמי ממוסד המוכר על-ידי המועצה להשכלה גבוהה.
לא ויתרתי, והתחלתי לברר לגבי לימודים לתואר ראשון אקדמי במסגרות השונות.
בתחילה הוצעו לי לימודים קלים יחסית בשעות אחר הצהריים בתחומים שונים, אולם נאמר לי כי התואר הנלמד במסגרות אלו לא מספק את הידע הדרוש כדי שאוכל להתחיל לעבוד במקומות שאליהם רציתי להתקבל.
ואז הציעה לי חברה טובה, שנהגתי להתייעץ אתה בעניינים שונים, ללמוד לתואר באוניברסיטה הפתוחה.
התברר לי שהלימודים ברובם מקוונים, דרך המחשב. אין צורך לצאת מהבית ולשבת בכיתה יחד עם סטודנטים הרחוקים מרחק רב מהשקפת עולמי. שאלתי רב וקיבלתי ברכה להצלחה.
בתחילה, לא האמנתי בכלל שאצליח.
הייתי תלמידה טובה, אפילו טובה מאוד, בביה"ס ובסמינר, אבל אוניברסיטה?
לא האמנתי שיש לי היכולת והכישורים...
למזלי אותה חברה לא ויתרה, וטענה שאם הייתי תלמידה מצטיינת במוסדות הלימוד שלנו, אין סיבה בעולם שלא אצליח גם באוניברסיטה.
בנוסף, היא אמרה שאין צורך להתחייב ולא קיימים תנאי קבלה; אפשר להירשם לקורס אחד, לראות איך אני מתמודדת עם הלימודים ורק אז לקבל החלטה לגבי ההמשך.
הסכמתי, לקחתי קורס אחד.
ונפעמתי.
פעם ראשונה בחיים שלי שנהניתי מהלמידה עצמה.
החומר הוסבר והועבר בצורה ברורה כל-כך. היה תענוג ללמוד, להתקדם ולהצליח.
כמובן שהיו גם זמנים לחוצים מאוד ‒ יש לי שלושה ילדים ולא היה קל לעבוד, לטפל בילדים וגם ללמוד ולהצליח.
אימא סטודנטית, זה לא דבר קל למשפחה.
אבל הסיפוק וההרגשה שאני מתקדמת בדרך שאני רוצה בה נתנו כוח וחיזוק להמשיך.
במשך חמש שנים הסתובבתי בגאווה עם ה"טייטל" של סטודנטית לניהול ולכלכלה באוניברסיטה הפתוחה, והיום ב"ה אני מסיימת בהצטיינות תואר ראשון בניהול ובכלכלה.
אני לא יכולה אפילו לתאר כמה דלתות נפתחו לי. כיום אני במיונים למשרד האוצר, לבנק ישראל ולמשרות נוספות בנציבות שירות המדינה.
אני עובדת כמתמחה בכנסת, ושם אני מקבלת את ההערכה הראויה על מאמציי ועל השקעתי הרבה.
היום אני יכולה להגיד "לא" למשרות שהאווירה בהן לא מתאימה לי, ולבחור את התחום שבו אני מעוניינת להשתלב.
ברצוני להדגיש שוודאי שהיו ימים קשים, שהבית לא לגמרי תפקד כפי שצריך ולא הספקתי לעמוד בכל המטלות, אבל הייתי מאושרת.
וכשאימא מאושרת – כל המשפחה מאושרת.
לסיום, אני חושבת שכל אחת שמזדהה אתי ומרגישה כמוני – לא צריכה לוותר.
קיימות הרבה מאוד אלטרנטיבות, יש מוסדות מגוונים ואפשרויות רבות לאלו שרוצות להשקיע ולהצליח.
לא צריך להיות גאונה כדי ללמוד באוניברסיטה ‒ מספיק כוח רצון והרבה סייעתא דשמיא.
אני מסכימה עם מה שנאמר בסמינר לגבי חשיבות הפרנסה לבית של תורה, כלומר מה שהכי חשוב זו הפרנסה ולא הקריירה.
אבל יחד עם זאת, אני לא חושבת שנכון לוותר על החלומות הכי משמעותיים שלנו ועל הרצון למצות את הפוטנציאל הקיים.
הקב"ה נתן לנו כישורים, על כן ודאי שניתבע אם נזניח ולא נשקיע בתחומים שבהם אנחנו מצטיינים.
בימינו יש לאישה החרדית כל-כך הרבה תפקידים וכל-כך הרבה דברים שעליה להתמודד עמם. כדי באמת להצליח להתמודד עם הכול, הדבר הראשון והחשוב ביותר הוא שנהיה מאושרות.
הכותבת: רחל ברמן
]]>