הם מסתובבים בינינו, מפריעים, מטרידים, משתוללים ומעצבנים. כן, לא נעים לומר אבל ככה הם. יש שיגידו: "סתם ילד מופרע" ויש שיאמרו "ילד לא מחונך" ומאחוריהם תעמוד האם ותתכווץ לשמע הגערות והמבטים.
אסתר, אם לילד עם הפרעת קשב וריכוז משתפת אותנו בהתמודדות היומיומית:
לפעמים אני מתגעגעת לחיים השלווים שלי לפני שהוא נולד. ככל שהוא מתבגר ובמיוחד לאחרונה אני מרגישה שזה משפיעה לי על כל החיים. אני ממעטת להופיע במפגשים משפחתיים. שבוע שעבר כל המשפחה נפגשה בגינה ורק אנחנו לא הגענו. בשביל מה אני אבוא?! בשביל שהוא ישפוך לבן על הבת של אחותי או חלילה אבן על הראש של אחותי. אני חוששת מהתגובות ואין לי כוח להתמודד אתו ליד כולם עוד הפעם;
גם עם השכנים אסתר מתמודדת לא מעט:
ש לי התמודדות נוספת עם השכנים. הם מאד כועסים עלי בגלל הבן שלי. הוא לפעמים פוגע בילדים של השכנים, משחית את חדר המדרגות, והם תולים בנו- ההורים את כל האשמה. יש את אלו שמעירות ויש את אלו שמסתכלות עלי במבט כזה שאני מבינה שהן לא מרוצות מהנוכחות שלנו בבניין בגללו. ואני מרגישה שזה דוקר לי בלב. מה אני יכולה לעשות?! כאילו שהוא מקשיב ל?!
בדיוק השבוע הוא שפך כוס קפה במעלית ולאורך המדרגות. אחת השכנות תלתה פתק במעלית: "אנחנו יודעים מי שפך את הקפה...- בבקשה לדאוג לילדים שישמרו על ניקיון חדר המדרגות.
מיד רצתי הביתה, כבר מיד חשדתי בתכשיט שלי. צעקתי מיד כשנכנסתי: "רפאל, הקפה במעלית קשור אלייך?" אח שלו הנהן לי בשקט לאות הן, הוא היה אתו כשזה קרה, הוא מפחד להגיד את זה בקול. כי הוא יחטיף לו מכות. בכלל האחים מאד מפחדים ממנו ומתרחקים ממנו. רצתי מהר לנקות את המעלית. ואז כשגמרתי הסתובבתי אחורה. והשכנה אמרה לי: "אהה... זה את תקעת לי את המעלית? נאלצתי לעלות ברגל". מלמלתי התנצלות ונכנסתי הביתה בכעס. וצעקתי עליו: "אתה לא מתבייש, אני צריכה לנקות את השטויות שלך? ולספוג את הבושות? וממש כעסתי וצעקתי עליו. אבל הוא המשיך לקרוא בעיתון בנחת, כאילו האירוע לא קשור אליו. ואז צעקתי עליו: "תענה לי" אז הוא סוף סוף הרים את העיניים באדישות כזו. והוא שאל: "למה נראה לך שזה קשור אלי?" חסר בבניין ילדים שיכולים לעשות את זה? ואז הוא התחיל לצרוח: "תמיד את חושדת בי, תמיד!". ואז הוא הפך את הכיסא שלו ויצא מהבית בטריקה. אני רצתי לחדר שלי כדי שהילדים לא יראו והתחלתי לבכות. וזה הרבה פעמים ככה ההתמודדות מול השכנים גורמת לי להתפרץ בצורה לא נכונה שגורמת למצב להסלים.
גם בשמחות המשפחתיות אסתר לא מלקקת דבש:
בבר מצווה של אחיין שלי הבן שלי תפס לשתי אחייניות שלי את השערות וקשר אותן יחדיו, הוא לא הפסיק עם המעשה גם לאחר הפצרת האימהות המגוננות. רק אחרי שגיסי צעק עליו הוא נבהל ועזב אותן. מיהרתי במבוכה לכוון השירותים וכשחזרתי לשולחן הגיסות שמעתי אותן משתתקות והבנתי שדיברו עלי...
גם אסנת מתמודדת עם ילד בעל הפרעת קשב וריכוז:
"היה לנו שבע ברכות של אחותי. והוא עמד ליד הברז והשפריץ מים לכל עבר. אימא שלי פתאום נגשה אלי: "תקשיבי, דוד שלך עושה שטויות עם המים, כמו ילד בן שלוש, אמרתי לו לסגור והוא ממשיך, בבקשה קחי אותו משם, הזמנתי אורחים וזה בושות". מיד קמתי אליו ואמרתי לו: "תפסיק" אבל במקום להפסיק הוא לקח את הברז וכוון את המים לכווני. התרטבתי מכף רגל ועד ראש כולל השמלה הבהירה, הרגשתי בושות איומות ואז שתי אחיות שלי התקרבו לכווני ואמרו לי: "די, אי אפשר אתו, הילדים שלך עושים פה בלגן, תגידי לו להפסיק וזהו". לא ידעתי מה לעשות. לא רציתי שיראו איך הוא צוחק עלי ולא מקשיב לי. בסוף נגמרה הסצנה וחזרתי סוף סוף לשבת בשולחן. ראיתי שכולן צוחקות ונהנות יחד. כנראה הפסדתי איזה בדיחה טובה. כשהתיישבתי שאלה אותי אחת הגיסות: "מה את ככה רטובה?" אחותי ענתה במקומי: "נו, הפרא שלה דאג לרענן אותה בחום הזה". כולן צחקו מהבדיחה וגם אני צחקתי. אבל בלב בכיתי".
אסתר ואסנת פונות יחד אליכן, כן, גם אנחנו היינו מעדיפות לסלסל בפאותיו של הילד שלנו ולומר בקול מתקתק מול הסבתא, הגיסות והשכנות, "צדיק'ל שלי" ולגלגל עיניים לשמיים ולומר: "בלי עין הרע, בלי עין הרע, מתנות משמיים". גם ככה קשה לנו בלי המבט המשפד שלכם והערות העדינות שלכם. אז יש לנו רק בקשה קטנה. לא ביקשנו שתעזרו לנו בשמירה על הילד, גם לא ביקשנו עצות חינוכיות מחכימות, רק ביקשנו: אל תשפטו אותנו, תדונו אותנו לכף זכות, ואם אתם עוד יותר נדיבים אתם יכולים גם לעודד, להחמיא, להעלים עין. זה הכול.