ילד אחד ישב במטבח עם סבתו והתלונן בפניה על כך ששום דבר לא מסתדר לו: “אמא כועסת עלי, רבתי עם החבר הכי טוב שלי, קשה לי בבית הספר… נמאס לי כבר מהחיים האלה!!!..."
הסבתא הקשיבה בשקט לדבריו וחיבקה אותו באהבה.
"אולי אתה רוצה לאכול משהו טעים?” היא שאלה אותו.
"בטח", הוא ענה לה.
"אז הנה, קח לך מעט שמן...”, אמרה הסבתא.
"איכס!!!” – אמר הילד ועיקם את פרצופו, “זה ממש דוחה!”
“אז אולי, אתה רוצה כמה ביצים טריות?" אמרה הסבתא "או כוס קמח? או בעצם אולי תעדיף כפית של אבקת אפיה?”
הילד התחיל לאבד את סבלנותו ואמר לסבתו: “סבתא, מה יש לך? כל הדברים האלה ממש מגעילים!”
ענתה לו הסבתא: “אתה כל כך צודק, נכד שלי, לכל אחד מהדברים האלה יש טעם נורא.
אבל תראה מה קורה להם כשמערבבים אותם יחד – הם הופכים לסופגניות הטעימות שאתה כל כך אוהב!…
אז מה אתה אומר נכד שלי? שנלך לאפות יחד קצת סופגניות מהחיים?”
***
"ויהי מקץ שנתיים ימים"פרש"י "וכל לשון 'קץ' – סוף הוא".
בפרשה יש לנו דוגמא אחת מני רבות לסיפור שנראה שתחילתו קרע ונתק בין אחים, רוע ורשעות. סיפור קשה.
'איך אחים מתנהגים כך לאח שלהם?', 'למה הקב"ה מייסר כך את יעקב?', 'למה כל הנסיונות הנוספים באים על יוסף? לא "הספיק" לו כבר?..' יש לנו שאלות לרוב
אבל רק "מקץ שנתיים ימים..", בפרספקטיבה רחבה יותר, אנחנו מתחילים לגלות עולם, לקבל מעט תשובות.
לראות איך הכל התגלגל בצורה שמיימית כמו שרק הקב"ה יכול לנהל את העולם ולסדר שיוסף יגיע בשלמות למצב שהוא "המשביר" לכל הארץ ושכל חלומותיו מתגשמים מול עיניו,
רבי נחמן מברסלב סיפר מעשה על שני סוחרים שנפגשו בדרך. הא' היה יהודי והשני גוי. כשהגיעו שניהם ביחד לעיירה יהודית בדיוק בערב פסח, כשבטנם צמוקה והם מזי רעב. הגוי דאג מאוד אך היהודי הרגיע אותו ואמר לו: בא תראה איזו הכנסת אורחים תהיה לנו היום בלילה ואלו מעדני מלכים אוכלים היהודים היום.
נכנסו לבית כנסת ומיד לאחר התפילה הוזמנו שניהם. היהודי לבית אחד והגוי הוזמן אף הוא לבית אחר.
למחרת היום, נפגשו היהודי והגוי שוב ברחוב. היהודי בקושי זז מרוב אוכל שאל את הגוי: "נו, איך היה?.." אך הגוי רק פתח את פיו וקילל את היהודי בכל הקללות האפשריות.. "אתם היהודים", הוא אומר, "רציתם להתעלל באדם רעב!..."
"מה קרה?" שאל אותו היהודי?...
"הבטחת 'אוכל טוב'," אמר לו הגוי, "אבל אלה רק דיברו ודיברו ודיברו ובסוף הביאו לאכול רק קצת ירק עם מים מלוחים ואיזה 'קרקר' גדול וקשה... חיכיתי עוד- אמרו 'בהמשך יש אוכל'.. שמעתי "שולחן עורך", דמיינתי כבר ש"פותחים שולחן" עמוס ואז- - מה קיבלתי?? ביצים!!!... פה כבר נשברתי והתעצבנתי סופית! ככה הם מתעללים בי? אז יצאתי בהפגנתיות מהבית!..."
אמר לו היהודי: "שוטה שכמוך! אם רק היה לך עוד ממש קצת סבלנות עד הסוף...
עוד קצת ממש עד המשך "השולחן עורך" שכבר היה לפניך, היית אכן זוכה ואוכל כבן חורין שפע רב כסעודת שלמה המלך בשעתו".
רק אתה גרמת לעצמך רעה בכך שלא היתה לך הסבלנות לחכות עד הסוף!
גם לנו הרבה פעמים יש המון שאלות. באמונה, על הקב"ה, על דרך העולם וכדו' לעיתים אנו חושבים בתמימות שאנחנו כביכול היינו יכולים לסדר עולם "טוב יותר"., אבל הבעיה שלנו היא שאין לנו סבלנות לחכות עד הסוף! לראות את הכל מסתדר ומובן לנו. כי 'בסוף' הכל ברור וטוב באמת.
שאלו פעם את הגר"ח קנייבסקי שליט"א על הנוסח המעניין והחריג למדי שב"על הניסים": "עמדת להם בעת צרתם" ומדוע בפורים נוסח זה אינו מופיע בברכה?
בתשובה הוא הפנה אותם לגמרא שמספרת על 'בת בילגה', שהייתה מזרע כהנים ונישאה לקצין יווני, שנכנסה בנעליה למקדש והייתה מבעטת במזבח ואומרת: "לוקוס לוקוס (ע"ש זאב שאוכל קרבנותיו) עד מתי אתה אוכל קורבנותיהם של ישראל ואינך עומד להם בעת צרתם?"
כנגד זה, שנים אחרי, כשהקב"ה הוכיח כבר את ניצחון היהודים ביוונים בנס, נוסחה בעל הניסים ה"תשובה משמים" במיוחד עבור בת בילגה שהייתה חסרת סבלנות.
הנה לך- אם היית מחכה קצת ולא מבעטת מיד, היית זוכה ונוכחת לראות בעצמך שכמו תמיד הקב"ה אכן עמד לישראל בעת צרתם. נדרשה רק קצת סבלנות.
"חינוך" הוא מושג המצריך ים רחב ועמוק של סבלנות.
הקב"ה לא מחויב לנו לקצב הרצונות שלנו, יש לו סיבה ותזמון מדויק להכל, אנחנו רק צריכים להיאזר בסבלנות.
"אבנים שחקו מים". אין חינוך שלא משפיע, אך לא רואים תמיד את תוצאותיו מיד.
אין "אינסטנט" בחינוך ועל אף רצוננו הרב איננו יכולים להכניס את ילדינו ל"מיקרוגל" ולהוציאם מחונכים אחרי שתיים וחצי דקות. "חינוך" הוא תהליך ארוך ומורכב – כצמיחה ("האדם עץ השדה"), תהליך שמצריך הרבה סבלנות וכרוך לעיתים גם בקושי, כדי להנביט ולהצמיח פירות מוצלחים, שלפעמים ניכרים רק אחרי שנים ע"ג שנים.
'קוצים- גדלים מהר, פרחים צומחים לאט'. להחריב מגדל זה ברגע קצר, לבנות אותו זה עבודה של שנים.
אם נשקיע בחינוך ילדנו מלוא החום והאהבה וגם נתאזר בסבלנות, ללא רצון לראות בתוצאות מיידיות כאן ועכשיו.
אם נלמד להפנים ולקבל את הגישה הזו, שאנו לא יודעים תמיד תשובות ושלא תמיד נשלוט ונדע הכל עד ה"סוף", אז גם ההתחלות שלנו אולי יראו אחרת.
הרב אבי אברהם, מנהל חינוכי ומטפל רגשי, מייסד מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וממנהלי איגוד ענ"ף
הצגת כל התגובות