המתבגר נתפס "על חם": האם לדבר עם איתו על זה?

הבנתם שבזמנים שבהם הם לא תחת עיניכם הפקוחה הם מרשים לעצמם לעשות דברים שהם יודעים שאתם לא מרשים. הם יוצאים לטיולים באמצע 'הזמן', קוראים ספרים שלא הייתם רוצים, שומעים שירים שרחוקים מהשירים שהייתם מצפים מהם לשמוע או מבלים בחברת נערים שמעוררים בכם שאט נפש.

וכאן מגיע הקונפליקט: הנטייה הראשונית היא לשוחח איתם על זה ואולי אפילו להאשים אותם. גם אם אף אחד לא אומר משפטים כאלו, הרוח הנושבת מסוג התגובות האלו היא כזו: "אתה חושב שאנחנו לא יודעים שמאחורי הגב אתה מרשה לעצמך...? תפסנו אותך, ומהיום תדע שגם כשאתה חושב שאנחנו לא יודעים, יש לנו צוות מרגלים מעולה שעוקב אחריך כל הזמן ומספר לנו בדיוק מה אתה עושה...".

מצד שני - אנחנו שוקלים להעלים עין. אולי אם לא ניתן מקום לתופעה היא תקבל פחות מקום. אולי אם לא נדבר איתם על התנהגותם כשהם לא תחת ידינו, הם לפחות יקפידו לשמור על עצמם בסביבה הקרובה שלנו? ובכלל, אולי אם נדבר איתם בצורה ברורה הם ירגישו נבוכים, לא יהיה להם מה להפסיד והם 'יצפצפו' גם עלינו? ואולי גם אם תדברו איתם בפתיחות תייצרו לגיטימציה להמשך ההתנהגות שאינה מקובלת עליכם?

• • •

לפני שננסה לענות על השאלה הזו, חשוב שנשים לב: אם הספיקות שלכם הם בין שני הצדדים שהצגתי מראש, כנראה שאתם בבעיה. בין אם תבחרו בצד הראשון ובין אם בחרתם בצד השני, לא חשבתם על המתבגר/ת שלכם, והעדפתם לחשוב על מה נכון עבורם - ולא על התחושות והרגשות שלהם.

סביר להניח שאם הבן או הבת שלכם עושים מעשה שאינו מקובל עליכם, יש להם רגשות אשם, סערות נפש, והם לא רגועים עם מה שהם עוברים. האם אתם מסוגלים להזדהות עם התחושה שלהם?

כי אם תצליחו - תעדיפו שהם לא יישארו בודדים עם הקונפליקטים שלהם, ותעדיפו שהם ישתפו אתכם - לא מהמקום של החוקר והבלש, אלא מהמקום האכפתי והקשוב. מהמקום שלא מוכן שהמתבגרים יישארו להתמודד עם סערות הנפש האלו בכוחות עצמם.

אם תבינו את חיבוטי הנפש שלהם, יש סיכוי טוב בהרבה שהם ישתפו אתכם בכנות בתחושות שלהם, ותוכלו לסייע להם לשמור על הכללים, או לפחות להתמודד עם הסיטואציה בצורה נכונה יותר. ולפעמים - תוכלו לפחות לשלוח אותם לאנשי מקצוע וחינוך שיסייעו להם להתמודד נכון עם הקונפליקט אליו הם נקלעו. אך לעולם אל תתנו למתבגרים שלהם להתמודד לבד!