הרבה אנו שומעים על כך שיש להיות אמפתי [כן היא נכתבת עם ת' ולא עם ט'] כלפי הילד. האמת שזה הדבר הראשוני והחשוב ביותר בקשר הבין אישי עם ילדים ובכלל עם אנשים שסביבנו. אבל מהי אותה אמפתיה? כיצד מפעילים אותה? ואם זה חשוב כל כך, מנין לי שאני באמת אדם אמפתי?
תחילה נלמד את ההגדרה המילונית: "אמפתיה פירושה: קבלת הרגש של הזולת, הבנתו וניסוחו ללא שיפוטיות".
נסביר.
האמפתיה אינה מזמינה הזדהות או הסכמה עם האחר. היא דורשת הקשבה, הבנה, כבוד בסיסי לאדם והתעניינות כנה ובלתי מסויגת בו.
כדי להיות אדם אמפתי, אחד התנאים הוא פיתוח יכולת הקשבה לזולת, תוך התמקדות כמעט מוחלטת בו, במה שהוא אומר ובמה שהוא חש.
להלן שני סיפורים הממחישים זאת בצורה נפלאה ביותר.
האדמו"ר שהתלבש 48 פעם בשעה
מספר על משב"ק של אחד האדמו"רים שהיה מאד קנאי לרבו הגדול. הוא דאג לכל צרכיו: אכילה, שתיה, קור וחום, מלבוש, זמן ההתבודדות שלו - ימים בהם הוא 'סגור', וכשנכנס יהודי ל'קדש' פנימה לא יהיה זה יותר מחמש דקות. עם זאת, הוא שם לב שרבו האהוב - לו הוא מסור כל כך, מזיע.
לילה אחד עם כיבוי החשמל באותה חצר חסידית, נכנס המשמש בכפיפות רבה וכמתנצל בדחילו ורחימו שאל את רבו: "דואג אני לכל צרכי הרבי שליט"א. ואם הרבי מזיע כנראה שמשהו בהתנהלותי לא ראויה. ילמדנו רבינו מה פגום בשירותי כי תורה היא - וללמוד אני צריך ורוצה". השיבו הרבי: "אין כל פסול בשירותך. מלא אני הערכה וכבוד לפעלך. רק שכדאי שתדע כי כאשר עומד לפני יהודי, דבר ראשון אני מוריד בראשי את בגדי האדמורו"ת ולובש את בגדיו של אותו חסיד. כך אני מסתובב לבוש בבגדיו כשלושים שניות ולאחר מכן פושט את בגדיו וחוזר ולובש את בגדי האדמורו"ת.
"אם כך", המשיך האדמו"ר, "צא וחשוב כי עשיתי ארבע פעולות - התפשטתי, התלבשתי, התפשטתי והתלבשתי. ואם כל אדם נמצא ב'קדש' לא יותר מחמש דקות, הרי שבשעה נכנסים 12 יהודים. תכפיל מספר זה במספר הפעולות, הרי שנגיע לסך של ארבעים ושמונה. וכשכך, אין היתכנות שלא להזיע"...
ירצה או שלא ירצה, האדמו"ר פעל את פעולת האמפתיה בצורה המייטבית – שמע, התעניין כל כולו בשני, חש והרגיש את השני כשבאותם רגעים אינו שופט או מחווה דעה.
מעשה בנסיך שחשב עצמו לפרה
לפני כמאה ועשרים שנה התגורר ביפו רופא ערבי מפורסם. יום אחד קיבל מברק ובו בקשה מאחת הנסיכיות הפרסיות לבא ולהציל את הנסיך המקומי שהשתגע. בפירוט הדברים הם כותבים כי לרוב אהבתם אליו הם דואגים לו וחרדים לשלומו, שכן לכל אחד הוא אומר בסוף כל פגישה: "אני פרה ואני עומד להישחט".
הרופא כתב להם כי בטרם יפליג אליהם, בקש שיפרטו לו במברק חוזר אילו מעשים נעשו עד כה בכדי לעזרו. במברק התשובה הם פרטו לו את המעשים שנעשו עמו: תחילה, איימו עליו כי המלוכה תינטל ממנו והיא תועבר לבן דודו. ומשזה לא הועיל, או אז, שר האוצר לקח אותו לגנזי המלך והראה לו את העושר החבוי השייך לו ואם ירד מגדולתו אפשר והוא יאבד מכל זה ויהפך לעבד עבדים לעולמים. וכשזה לא השפיע עליו, בלית ברירה הביאו חברי ילדות שאיימו עליו כי ינתקו עמו כל קשר חברי אם לא יפסיק לדבר שטויות והבלים.
הרופא שמע והודיע להם כי הוא יצא לדרכו אל הארמון הפרסי.
לאחר חודש הפלגה, משהגיע לנסיכות, הוכנס כלאחר כבוד אל הארמון, והנה הוא ניצב בחדרו של הנסיך. עם כניסתו התעניין הרופא בשלומו של זה האחרון, וזה השיבו: "אני מרגיש טוב רק שתדע שאני פרה ואני עומד להישחט". הרופא דבר איתו על הרגשתו זו תוך כדי כך שהוא שואל, חוקר ומתעניין לדעת כיצד הדבר משפיע עליו. לאחר מספר דקות לבש הרופא את חלוקו הלבן והודיע לו: "כרופא אייעץ לך לאכול דברים משמינים ולשתות משקאות ממתוקים בחודש הקרוב כדי שתשמין ובהיותך שמן, סכין השחיטה יכאב לך פחות".
הנסיך עשה כמצוותו ולמותר לציין כי כעבור חודש ימים רוח השטות ששלטה בו חלפה כלא היתה.
מה סוד ההצלחה של הרופא על פני אותן פעולות שעשו עמו בני עמו?
פשוט מאד! הם מיד שפטו אותו, הם זלזלו בו, ולא רצו לקבל את מחשבתו. כשהוא דבר הם קבלו את דבריו לפי מה שהם חושבים, והם חושבים שהוא לא שפוי וממילא כך גם התייחסו אליו, והוא הרגיש זאת! ואילו הרופא, בתחילה, נתן ביטוי למחשבתו, התעניין בהרגשתו ולא שפט אותו. הוא שמע אותו לפי מה שהוא, הוא הרגיש זאת, ולכן קיבל את עצתו של הרופא.
זה מה שעושה את ההבדל בין אדם אמפתי ללא אמפתי.
כשילד [ואפילו אדם מבוגר] מתלונן על דבר שבעינך נראה כשולי וכחסר משמעות, או שלדעתך ברור שהוא אשם בדבר, אין לקטול אותו במשפט כמו: "אמרתי לך", "זה בגלל שלא שמעת לי אז", "זה מה יש!". משפטים מסוג זה גורמים לריחוק ולניתוק. המצופה ממך הוא לומר לו: "מה באמת?", "עד כדי כך?". אפילו אם הוא רק אומר "וואו". תגובות מסוג זה נותנים לשני תחושה שהנה יש מישהוא שמתעניין בדבריי ובהרגשתי והדבר יוצר קירבה בין הבריות.
זהו אדם אמפתי!
0 תגובות