הסדקים בלב חומות השלטון בטהרן מעולם לא נראו בוטים וקטלניים כל כך. ברגע נדיר של אמירת אמת שגובלת בחציית כל קו אדום משטרי, עשה יו"ר הפרלמנט האיראני, מוחמד באקר קאליבאף, את הבלתי ייאמן: הוא הטיח בקול רם את מה שמיליונים באיראן מעזים לחשוש רק בחדרי חדרים. בזמן שהמדינה טובלת במלחמה כלכלית וצבאית חסרת רחמים מול ארצות הברית, הצהיר קאליבאף כי העם אמנם מוכן למות למען המערכה, אך אינו מוכן לשאת עוד שנייה אחת של "ניהול כושל ורשלנות פושעת".
המשפטים המרעידים הללו הפכו בין רגע למוקד רעידת אדמה פוליטית. בעוד שומרי הסף של משטרי האייתוללות ניסו לבלום את השלכות הדברים, פרשנים באופוזיציה האיראנית לא היססו להגדיר את האירוע כ"הכרזה רשמית על התאבדות המשטר מבפנים".
גם אם יש מי שינסה להציג זאת כמהלך רטורי מחושב, המציאות בשטח רוטטת: איראן כיום, אינה ניצבת רק מול אויב חיצוני אימתני על הכוונת האמריקאית, אלא מתפוררת מבפנים מול תהום פנימית עמוקה, אכזרית ובלתי הפיכה שעלולה לבלוע את השלטון כולו.
האיומים כלפי חוץ, הזעקה מבפנים
קאליבאף, דמות שמרנית ותיקה ששימשה בעבר כמפקד בכיר במשמרות המהפכה וכראש עיריית טהרן, מצא עצמו מטפס על עץ גבוה ומנסה לתמרן בין שני מסרים מנוגדים לחלוטין שמפרקים את המשטר מבפנים.
כלפי חוץ, הוא שידר טון לוחמני חסר כל מעצורים והבהיר לאמריקאים כי "תקופת התגובות המידתיות חלפה מן העולם. כל תוקפנות נגד ביטחון איראן תענה במכה מהירה, כבדה וכואבת פי כמה". לדבריו, כללי המשחק השתנו מקצה לקצה.
אולם, רגע לאחר מכן, הגיעה ההודאה הפנימית המרעישה: קריסה כלכלית מסחררת, שער מטבע מטלטל, אינפלציה משתוללת וניהול שוק שגובל בהפקרות שמים את אזרחי איראן על סף תהום. "העם הזה מוכן לעמוד מול האויב עד טיפת דמו האחרונה", הצהיר ביושר נדיר וצורב, "אבל הוא לעולם לא ישא עוד ניהול כושל ורשלנות פושעת. זו זכותו הבלתי ניתנת לערעור".
ההודאה הדרמטית הזו לא נפלה בחלל ריק. תחת מכת הברזל של הסנקציות האמריקאיות, המצור הימי החונק ומלחמה בלתי נגמרת, זינקו מחירי המזון והדלק לממדים דמיוניים, והתהום הפעורה בין מנהיגי הדת לבין הרחוב הבוער והרעב הפכה רחבה ובלתי ניתנת לגישור.
מדוע זו "התאבדות"? האיום האמיתי מבפנים
מאחורי המילים המרות של יו"ר הפרלמנט מסתתרת מציאות קודרת בהרבה, שפרשנים בכירים אינם מתביישים לכנות בשמה המפורש: "התאבדות שלטונית". הניתוח הביקורתי של ההצהרה חושף שלושה סדקים קריטיים שמסכנים את עתיד המשטר יותר מכל איום חיצוני:
1. החרדה מפני פיצוץ עממי: כאשר דמות שמרנית מובהקת כמו קאליבאף מודה בפה מלא שהציבור הגיע לקצה גבול היכולת, הוא מנפץ את תדמית החסינות של המשטר. ההודאה הזו מוכיחה שהאיום הגדול ביותר על שלטון האייתוללות אינו מגיע מטיל אמריקאי או ישראלי, אלא מהרחוב הזועם שאין לו מה להפסיד.
2. המלכודת האסטרטגית העיוורת: המשטר באיראן ממשיך לשפוך מיליארדים על עימותים אזוריים, פרויקטים צבאיים ראוותניים ומימון שלוחות, בזמן שהכלכלה המקומית צונחת לתהום. הנהגה שבוחרת להתעלם מהמקררים הריקים של אזרחיה ומעמיקה במו ידיה את הנתק עם העם – גוזרת על עצמה התאבדות פוליטית בעיניים פקוחות.
3. מלחמות הצמרת נחשפות: מעבר לביקורת הציבורית, הנאום משקף מאבקי כוח עזים בתוך ההלבשה השלטונית עצמה. קאליבאף מנסה בעצם להגן על הפרלמנט ולהטיל את האשמה על מנגנונים ממשלתיים מתחרים, אך בכך הוא חושף לעולם כולו את הסדקים והשברים העמוקים שמפרקים את הנהגת המדינה מבפנים.
הנאום המטלטל של קאליבאף לא רק חשף את הסדקים, אלא הצית מיד מלחמה פתוחה בין שלושה מחנות מרכזיים בצמרת וברחוב האיראני, שכל אחד מהם פירש את הדברים דרך האג'נדה שלו.
1. הרחוב והאופוזיציה: "אתה חלק מהשחיתות"
הציבור הרחב וגופי האופוזיציה הגיבו בזעם ובציניות חסרת מעצורים. ברשתות החברתיות שאלו האזרחים בצדק מר: "על איזה ניהול כושל אתה מיללת? הרי אתה בעצמך מנהל את המערכת הזו כבר עשרות שנים". גולשים מיהרו להציף מחדש פרשיות שחיתות אפלות הקשורות לקאליבאף ולבני משפחתו, והציגו את ניסיונו לעطות גלימה של "מגן העם" כצביעות לשמה.
2. הזרם הרפורמיסטי והמתון: "הקו הנוקשה נכשל"
המחנה המתון והרפורמיסטים תפסו את הנאום בשתי ידיים כנשק פוליטי רב-עוצמה. מבחינתם, הודאה של דמות שמרנית בכירה כמו קאליבאף היא אישור רשמי לכך שהקו הנוקשה והדורסני של המשטר קרס. המסר שלהם חד: אם הבעיה המרכזית אינה רק הסנקציות מבחוץ אלא הריקבון הניהולי מבפנים, הגיע הזמן לחזור לדיפלומטיה ולשאוף להסרת המצור הכלכלי.
3. השמרנים הרדיקליים: "חולשה בשעת מלחמה"
מן העבר השני, המחנה הקיצוני בתוך השלטון התייחס לנאום כאל מעשה חולשה בלתי נסלח. מבקריו האשימו את קאליבאף בכך שהוא פוגע אנושות במורל הלאומי בעיצומה של מלחמה ומספק תחמושת לאויבים. הדרישה שלהם הייתה חד-משמעית: אפס ביקורת עצמית, חוסן מוחלט ואחדות שורות בכל מחיר, גם כשהמדינה טובעת בבעיות.
סיכום: המשחק המסוכן שמאיים לפרק את איראן מבפנים
קאליבאף ניסה לבצע את הבלתי אפשרי: לשדר שרירים ואיומים קשים כלפי חוץ, ובד בבד להודות בשפה רפה בקריסה פנימית שקשה כבר להסתיר. התוצאה היא תמונה מדאיגה של משטר שלם שנלכד במלקחיים קטלניים מכל כיוון.
מבחוץ, הלחץ הצבאי והכלכלי לא מרפה לרגע; מבפנים, העם מותש עד דק, הכלכלה מדממת, והצמרת הפוליטית שסועה ומרוסקת.
הביטוי הקשה "התאבדות המשטר" אולי אינו רשמי, אך הוא מגלם במדויק את ההרגשה המצטברת: המדיניות העיוורת של הרפתקנות צבאית אזורית על חשבון צורכי הבסיס של האזרחים דוחפת את הרפובליקה האסלאמית הישר למסלול התנגשות ישיר ועקוב מדם עם הציבור שלה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
כעת, השאלה הגדולה המרחפת מעל טהרן אינה נוגעת עוד רק לעמידות מול הלחץ החיצוני. השאלה המאיימת באמת היא כמה זמן עוד יוכל משטר האייתוללות לאלץ את אזרחיו לשאת את המחיר הכבד מנשוא – רגע לפני שהסדק שעליו הודה בקול רם אפילו בכיר שמרן יהפוך לשבר פתוח, סופי ובלתי הפיך.
0 תגובות