המלון היה ריק לחלוטין כשבחרנו לעזוב. מבחינתי היינו נשארים שם עד מחר, מפטפטים בעליצות, אלמלי המבטים מזרי האימה ששלחו לעברנו המלצרים. "צריך לזוז מכאן לפני שהם מוציאים לנו צו הרחקה", לחשה לי רינה בצחוק, לאחר שאחד מהם התנגש בשולחן שלנו באגביות מכוונת.
גל קר פתאומי תקף אותנו כשיצאנו החוצה. פתאום התחרטתי על החלטתי שלא להביא מעיל, זו שנועדה בעיקר להציג אותי לעיניה כגבר ללא חת שלא מניד עפעף מול פגעי מזג האוויר. "לא קר לך?", היא תהתה, מצטנפת במעילה הכבד. "הסוודר מחמם אותי אחלה" עניתי בגבורה, ומיהרתי להכניס את ידיי הרועדות לכיס מכנסיי.
רינה סקרה אותי בתגובה במבט מפקפק, אך בחרה שלא לומר דבר. כבר מהפגישה הראשונה שמתי לב שהיא השתדלה שלא לגעת בשום נקודה רגישה, שעשויה לגרום לי אי נוחות; הרגישות שגילתה הייתה אחת התכונות שגרמו לי לחשוב ש"זה זה". הפגישה הזו הייתה החמישית במספר, והתחושה הייתה שאנחנו קרובים מאי פעם לסגור.
תוך כדי הליכה היא זרקה באגביות: "אני לא חושבת שסיימתי פעם פגישה כל כך מאוחר". הייתי מופתע מכמה שהמשפט הסתמי הזה החמיא לי, כביכול קיבלתי את 'הישג השנה' של הנפגשים. הבחור שהצליח למרוח פגישה הכי הרבה בהיסטוריה. איפה המדליה.
אבל יחד עם התחושה הטובה הזדחלה בליבי אי נעימות מסוימת, ששמתי לב שחשתי פעמים רבות במהלך הפגישות שלנו. התקשיתי להניח את האצבע במה בדיוק מדובר. למה אתה לא יכול פשוט לקבל מחמאה? נזפתי בעצמי.
בעוד אני מסתבך במחשבותיי, משהו אצל רינה השתנה בפתאומיות: היא נעשתה לבנה כמו סיד, רכנה לעברי ולחשה: "תסתיר אותי עכשיו".
• • •
המחזה המפחיד שגרם לה להירתע כל כך כלל בחור ישיבה ובחורת סמינר, כבני גילי בערך, שהילכו זה לצד זו ברחוב המקביל אלינו. לפי בגדיהם החגיגיים והילוכם המנומס שיערתי שהשניים חוזרים מפגישה, כמונו.
הסתובבתי בתימהון אל רינה, בניסיון להבין על מה הרעש, אך זו כבר הספיקה להיעלם מאחורי תחנת אוטובוס.
המראה שנגלה לעיניהם של הצמד היה סוריאליסטי למדי: אני, לבוש בהידור, עומד אובד עצות באמצע הרחוב - כביכול איבדתי את הבחורה איתה הלכתי עד לפני רגעים אחדים בינות לסדקי המדרכה.
כשקול צעדיהם נבלע במורד הרחוב, רינה יצאה אט אט מאחורי התחנה, מעיפה מבטים חוששים לכל עבר. למרות תחושתי שמדובר בעניין אישי, לא יכולתי לכבוש את סקרנותי: "את יכולה להסביר לי במה מדובר?", תהיתי בקול.
"אני מקווה שתבין", היא הגיבה בחיוך קלוש, והצביעה על ספסל התחנה. התיישבנו.
בדקות הבאות למדתי שלבחור הנחמד שראיתי ברחוב קוראים יונתן - בחור רציני ומתמיד מישיבה מוכרת. מסתבר שרינה ויונתן נפגשו מספר פגישות, עד שזו החליטה להוריד אותו מסיבות השמורות עימה. "אתה לא מבין כמה קשה הייתה ההחלטה הזאת. לא הייתי מסוגלת לדמיין איך הוא הגיב", היא תיארה באוזניי. "ועכשיו לראות אותו פתאום החזיר אותי אחורה".
למרות הסיפור המשכנע אותו ציירה בצבעים חדים, משהו לא הסתדר לי בראש.
• • •
בשקט ששרר במונית חזור הבנתי לפתע, באבחה פתאומית, את הנקודה שהציקה לי כל כך מאז הפגישה הראשונה עם רינה.
לאורך כל השיחות שלנו, היו נפלטים לה אזכורים לבחורים קודמים איתם נפגשה. "כשהייתי כאן עם ההוא היה עמוס הרבה יותר", הייתה אומרת כדבר שבשגרה. במקרים אחרים זה היה אישי יותר: "הוא חשב שבחורה לא אמורה להתקדם בקריירה על חשבון הבית". "הוא לא היה לומד בשבתות הרבה, אמר שהוא צריך את החופש". אפילו, "לדעתי היינו בכיוון לסגור, ואז ההורים התערבו".
התנערתי ממחשבותיי כשהמונית נעצרה בסמוך לביתה. רינה נפנתה אליי בחיוך: "היה לי ממש כיף".
"תודה. גם לי", הגבתי בכנות. הפגישה עצמה עברה היטב, אך ההבנה שנפלה עליי בסופה שינתה את הכל.
האם להיות ישיר איתה? להגיד לה מה אני חושב?
"אגב, אל תתייחס לשטות הזאת בתחנת האוטובוס", היא אמרה פתאום, כאילו קלטה שמשהו מפריע לי. "סתם נלחצתי לראות אותו ככה".
"הכל בסדר", עניתי ברפיון, מנסה להישמע קליל. עוד כמה מילות פרידה, ונותרתי לבדי במונית.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
היה לנו כיף ביחד, נכון. אבל באותו ערב הבנתי שהפגישות שלנו מעולם לא היו רק של שנינו; לכל מקום שאליו הלכנו הצטרפו גם כל הבחורים שקדמו לי.
היא לא הצליחה להתנתק מהעבר, ולעתיד כזה לא הייתי מוכן להיכנס.
1 תגובות