שלום, שמי יצחק. אני בן 37, עובד כבר שנים כאיש חינוך בישיבה לנערים מתקשים.
החלק המשמעותי ביותר בעבודה שלי, והדבר שמעניק לי סיפוק יומיומי, הוא העיסוק במלאכת הקודש של מתן מענה לימודי, נפשי ורגשי לנערים צעירים. תמיד היה לי חשוב להעניק תשומת לב מיוחדת דווקא לאותם תלמידים שמתמודדים עם קשיים, אלה שמרגישים שאף אחד לא באמת מבין את מה שעובר עליהם.
אחד התלמידים הקרובים אליי ביותר הוא נער מקסים ומיוחד במינו: יחיאל.
יחיאל מתמודד מילדותו עם בעיות קוגניטיביות ורגשיות לא פשוטות בכלל. מעבר לתוכן הלימודי ולמשימות הלימודיות, נוצר בינינו קשר חם ויוצא דופן, הוא פיתח בי אמון רב והיה נוהג לשתף אותי באופן תדיר ברגשותיו, בחששותיו ובתחושות הבדידות שלו.
הרקע המשפחתי של יחיאל מורכב ומטלטל: הוריו הביולוגיים התגרשו, ואביו נישא בשנית. יחיאל מתגורר כיום בבית אביו, יחד עם אמו החורגת. מגיעה לה מילה טובה: היא אישה מופלאה שנותנת את כל נשמתה עבורו ומשקיעה בו דאגה, חום ואהבה כמו שהיא מעניקה לכל שאר ילדיה המשותפים עם אביו.
באחת השיחות האישיות שלנו, יחיאל פתח את הלב וסיפר לי על הקושי היומיומי שיושב לו על הלב, ובעיקר על הגעגועים העזים והבלתי פוסקים, לאמו הביולוגית. אני, לתומי, מתוך היכרות עם סיפורי גירושין רגילים, הייתי בטוח מראש שמדובר בהסדר משמורת משותפת סטנדרטי, וכי הוא רואה את אמו באופן סדיר בסופי שבוע או בחופשות. אך ככל שהשיחה בינינו העמיקה, הבנתי שהמציאות שהוא חווה מורכבת וכואבת הרבה יותר ממה שדמיינתי.
יחיאל החזיר אותי אחורה בזמן.
הוא סיפר לי שהוריו היו בעיניו זוג מנצח, והקשר ביניהם נראה לו כילד קטן כקשר חזק, יציב ומלא אהבה. לא היו שום סימנים מוקדמים למשבר.
ואז, כשהוא היה בסך הכל כבן 11, בוקר אחד הכל התרסק.
הוא קם משנתו בבוקר רגיל, יצא מהחדר, וראה את אבא שלו יושב על הספה בסלון. האב ישב שם כפוף, בוהה באוויר, בעיניים אדומות ועל סף דמעות. יחיאל, שנלחץ מאוד מהמראה הלא מוכר של אביו, ניגש אליו ושאל בדאגה: "מה קרה אבא?". האב, שהיה נתון בסערת רגשות עצומה, לא הצליח להסתיר את האמת הקשה ואמר לו בצורה חדה וברורה:
"אמא עזבה אותנו. אמא ברחה מהבית".
המילים הללו הכו ביחיאל הקטן כמו רעם ביום בהיר. האב השבור לא ידע איך לעדן את הבשורה, ויחיאל מבחינתו הבין באותו רגע נורא את הגרוע מכל: את אמא הוא לא יראה יותר לעולם. באותו יום מרוב פחד בלבול וטלטלה, הוא פשוט לא היה מסוגל ללכת ללימודים ונשאר מבוצר בבית.
הוא לא יכל לתפוס איך ייתכן שאבא ואמא רבים או נפרדים. הוא תפס בבגדו של אביו ושאל בבכי האם אמא אמרה משהו עליו לפני שהלכה, האם היא הזכירה את שמו, או ביקשה למסור לו נשיקה או השאירה עבורו משהו... אבל אביו, שהיה מרוסק כולו, שיתף אותו בכנות כואבת:
"אמא השאירה פתק קצר שבו כתבה שהיא לא חוזרת יותר".
כמה חודשים לאחר מכן, התמונה הלכה והתבהרה. התברר שאמו עברה שינוי קיצוני ועמוק באורח חייה, פרקה כל עול וניתקה לחלוטין את הקשר עם כל מה שהכירה בעבר. "היא חיה עכשיו אורח חיים שונה לחלוטין, ואני אפילו לא רוצה לחשוב איך היא חיה ומה היא עושה", אמר לי יחיאל בחוכמה ובפיקחות של ילד שנאלץ להתבגר מוקדם מדי.
עם הזמן, יחיאל לא ויתר וניסה בכל כוחו להפציר באביו שיפגיש אותו עם אמו. האב ניסה להתחמק שוב ושוב כדי להגן על נפשו הרכה של בנו, אך כשלא נותרה לו ברירה, הוא נאלץ לשתף אותו במידע הקשה והכואב שסירב לגלות לו עד אז:
"אמא התחתנה עם ערבי".
הגילוי הזה שבר את יחיאל, שהיה כבר קרוב לגיל מצוות. עולמו חרב עליו, והוא התקשה להבין איך ממשיכים לחיות עם פיסת המידע הזו. אך אהבה של ילד לאמו, תהיה אשר תהיה, חזקה מכל דבר. הוא התעקש, בכה ולא הרפה – הוא חייב לראות אותה.
לאחר בירורים מורכבים לגבי מקום מגוריה החדש, החליט האב, לאחר התייעצות עם גורמים מקצועיים, לקחת את יחיאל לביתה. הכאב הגדול לא איחר לבוא. הם עמדו מחוץ לבית, יחיאל ניגש בלב דופק ודפק בדלת. אמו שאלה מעבר לדלת הסגורה "מי זה?", ויחיאל ענה בקול רועד את שמו.
הדלת לא נפתחה. היא סירבה לפתוח לו את הדלת.
אירוע זה שבר אותו לחלוטין. הוא סירב להאמין שאמו מסוגלת לעשות לו דבר כזה. אך מכאן קרה משהו מופלא בנפשו של יחיאל. הוא הצליח להכיל את האירוע, ובמילים פשוטות: הוא הבין שאמא לא מסוגלת או לא רוצה, והשלים עם כך.
אני לא נכנס כרגע לשאלה מה גרם לאם לנהוג כך, כי הסיבה נסתרת מאיתנו. אבל אני מדבר על המילים המרגשות שיחיאל אמר לי מעומק לבו: "אם אמא שלי לא רוצה אותי, אני לא כועס עליה. אני פשוט חי עם הכאב הזה ומשלים איתו. אבל בגלל שאני כל כך מתגעגע, אני בחיים לא אפסיק לנסות להגיע אליה, אני מבטיח לך".
כששמעתי אותו, הבנתי מקרוב את המשפט ש"אין הקב"ה מביא לאדם ניסיון שאינו יכול לעמוד בו". ראיתי נער שבעומק לבו הוא שבור ומרוסק, אך יש לו כוחות נפש אדירים לנהל את הכאב הזה.
בתקווה שהאמא תראה את מה שכתוב כאן, הנה המסר של יחיאל שביקש למסור:
אמא יקרה שלי!
אני כותב לך את המילים האלה מתוך מעמקי הלב.
אני יודע שהחיים לקחו אותנו למקומות שונים, ואני מבין שיש בינינו מרחקים וגבולות שקשה לחצות. אני לא כועס עלייך, ואני לא בא אליך בטענות. כל מה שאני רוצה שתרגישי ותדעי, זה שהאהבה שלי אלייך לא תלויה בדבר. הפצע על הדלת שלא נפתחה עדיין קיים בתוכי, אבל הלב שלי פתוח אלייך תמיד.
אני לא מבקש לשנות את החיים שלך או להחזיר את הגלגל לאחור. אני רק רוצה שתדעי שאינך צריכה לפחד ממני או להתחרט. הסליחה שלי נתונה לך מראש, והדלת של הלב שלי נשארת פתוחה בשבילך, ללא תנאים וללא שום כעס – פשוט כי את אמא שלי, ואני רוצה אותך.
יחיאל,
או כמו שהיית קוראת לי: יחי
• • •
יש עוד משהו שניתן לקחת מהסיפור הזה, בדיוק עכשיו לפני יום הכיפורים:
פעמים רבות אנו משתוקקים להשלים עם אדם שנפגע מאיתנו, לבוא, לבקש סליחה וליישב את ההדורים. אך הצד השני פשוט ננעל, מסרב להקשיב ולא מאפשר לנו לסגור את המעגל בחרטה שלמה.
מה גורם לאדם לא להיענות לבקשת סליחה?
מבחינה פסיכולוגית, סירוב להקשיב לבקשת סליחה נובע לרוב מהצפה רגשית עזה ומצורך חזק של הנפגע להגן על עצמו מפני פגיעה נוספת. הדחייה מעניקה לו בחזרה את תחושת השליטה שהופרה. לעיתים קרובות, הנפגע מרגיש שהסליחה מיועדת בעיקר להקל על מצפונו של הפוגע ולא מתוך הבנה אמיתית של עומק הסבל שנגרם לו. כל עוד לא ניתנה הכרה מלאה בעוצמת הנזק, הנפגע יתקשה לוותר על הטינה. הדרך הנכונה להתמודד במצב כזה היא לכבד את הסירוב, לתת לזמן לעשות את שלו, ולהבהיר שהדלת תישאר תמיד פתוחה לשיחה ולפיוס ברגע שהוא ירגיש מוכן לכך.
יכול להיות שיש כמה אנשים שפגענו בהם, והסיבות לעיל הן החומה הבצורה שלא נותנת לנו להיכנס אליהם פנימה. אם ידוע לנו שלא ניתנת הכרה מלאה מצידנו בעוצמת הנזק, יש לנו אפשרות לחשב מסלול מחדש, ופשוט לדבר ולהגיד את זה. הם ממתינים בדיוק לרגע הזה, שפשוט נזדהה עם הפגיעה שאנחנו עצמנו פגענו בהם.
מה קורה אם עשינו הכל, באמת הכל?
הרמב"ם הק' בהל' תשובה פרק ב' הל' ט':
"אין התשובה ולא יום הכפורים מכפרין אלא על עבירות שבין אדם למקום, כגון מי שאכל דבר אסור או בעל בעילה אסורה וכיוצא בהן. אבל עבירות שבין אדם לחבירו, כגון החובל את חבירו או המקלל חבירו או גוזלו וכיוצא בהן, אינו נמחל לו לעולם, עד שיתן לחבירו מה שהוא חייב לו וירצהו.
"אף על פי שהחזיר לו ממון שהוא חייב לו, צריך לרצותו ולשאול ממנו שימחול לו. אפילו לא הקניט את חבירו אלא בדברים, צריך לפייסו ולפגע בו עד שימחול לו.
"לא רצה חבירו למחול לו, מביא לו שורה של שלשה בני אדם מריעיו ופוגעין בו ומבקשין ממנו. לא נתרצה להן, מביא לו שניה ושלישית. לא רצה, מניחו והולך לו, וזה שלא מחל, הוא החוטא. ואם היה רבו, הולך ובא אפילו אלף פעמים עד שימחול לו".
הרמב"ם הק' נותן לנו כאן את הסדר המדויק לבקשת סליחה, ואם קיימנו את הסדר הנכון הוא גם כותב: "לא רצה, מניחו והולך לו, וזה שלא מחל, הוא החוטא". מה בעצם הרמב"ם כותב כאן, האם פתאום יש כאן הגנה על הפוגע ואשמה לנפגע?
כן.
כאשר הפוגע עושה מאמץ כנה ואמיתי לפייס ולבקש סליחה, הוא ממלא את חובתו ומראה רצון לתקן עם התנאים לעיל, והנפגע ממשיך להתבצר בעמדתו ומסרב למחול, המצב מתהפך: הפוגע שביקש כפרה אינו אמור להמשיך לסבול או לחוש רגשות אשמה בגלל העקשנות של הצד השני.
בנקודה זו, האחריות לקרע עוברת אל הנפגע. הסירוב לקבל את הסליחה לאחר ניסיונות פיוס חוזרים אינו נתפס עוד כהגנה עצמית מוצדקת, אלא כהתנהגות נוקשה ואכזרית. בגלל המעבר הזה (מנפגע המבקש צדק לאדם שפועל מתוך נוקשות ומעניש את הזולת) נקבע כי הנפגע עצמו הופך לצד החוטא.
כמובן שאין כאן כוונה להקטין פגיעות, וישנם פגיעות שאנשים חוו שחלילה לנו לדון אותם. אבל יש כאן איזו אמירה ברורה שאומרת לפוגע: אם עשית את שלך באמת ממקום טהור, ולא ממקום של לצאת ידי חובה (שאת זה הנפגע מרגיש היטב) אל תשקע בזה, זה כבר לא קשור אליך.
מהסיפור הנ"ל שגם אם אינו דומה ממש לנידון שלנו, יש מסר ברור: אם עשית הכל, אבל ממש הכל לפי הכללים - פשוט תרפה.
אבל, וכאן האבל הגדול: אם לא עשית את מה שצריך באמת בכדי לבקש סליחה, אתה בבעיה. אל תיכנס ליום הקדוש ביותר במצב הזה.
אם מישהו מאיתנו מרגיש קושי עצום לבקשת סליחה או לסלוח – אל תיתנו לכאב להנציח את הנתק.
לזה שפגע: לעמוד מול אדם ולהודות בפגיעה זה מעשה מפחיד, אך זו אינה חולשה אלא אומץ לב ובגרות וקבלת אחריות. הבריחה מהאחריות אינה מעלימה את האשמה, היא רק הופכת אותה למשקולת שיושבת על הלב. ההכרה בכאב שגרמת ובקשת הסליחה הן הדרך היחידה לרפא את הפצע ולהשתחרר.
לזה שנפגע: החזקת הטינה משאירה את הפצע פתוח וממשיכה להעניק לפגיעה כוח על ההווה שלך. הסליחה אינה מתן הכשר למעשה, אלא מתנה שאתה מעניק לעצמך כדי להשתחרר מעול הכעס ולהמשיך קדימה.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
חשוב לזכור: אם הפחד לבקש סליחה או לסלוח נובע מהחשש שהקשר ייאלץ לחזור לקדמותו – דעו שזה לא חייב להיות כך. פיוס וסליחה מיועדים לרפא את הלב ולסגור את הפינה הכואבת, אך הם אינם מחייבים לחזור לאותה מערכת יחסים שהייתה בעבר ולחשוש מפגיעה נוספת. אפשר למחול, להשתחרר, ולשמור על גבולות בריאים ונכונים להמשך.
כשאתה סולח - אתה סולח לעצמך!
גמר חתימה טובה
0 תגובות