מעט האנשים אשר השתתפו זה עתה בטקס הנחת הפינה לישיבה החדשה שתישא את השם "ישיבת פוניבז'" החלו להתפזר לבתיהם.
אחדים מהם נגשו אל מייסד הישיבה רבי יוסף שלמה כהנמן זצ"ל ושאלוהו: "יאמר לנו רבינו, מנין לכבודו העוז והלהט להעמיס על עצמו עול בניית ישיבה, וכמובן את עול האחזקה השוטפת לאורך זמן?"
דמעות נקוו בעיניו החכמות של הרב כשהחל מספר לאיטו: "ראשית כל אומר לכם, כי הנחת אבן הפינה לישיבה זו לא היתה היום, לא בימים אלו ואף לא בשנים אלו, אלא לפני שנים רבות, כמה עשרות שנים אחורה ולא בבני ברק החמה אלא באדמת ליטא הקפואה, שם ביום מושלג וקפוא במיוחד החל לבעור בי הלהט שהניח היום את אבן הפינה לישיבה."
אוזני כולם נכרו כאפרכסת להקשיב לדבריו הנרגשים של הרב שהחלו קולחים מפיו.
"בילדותינו היינו חמישה אחים שגדלו יחדיו בבית קטן ומט ליפול בעיירה 'קול' שבליטא הרחוקה. העניות שלטה בו שלטון ללא מצרים, ומכל פינה נבטה הדלות: הקירות היו מקולפים, הבגדים היו דלים, מטולאים ודקיקים וכמו תלויים היו על חוט השערה, גם המזווה תמיד עמד ריקן. אך למרות כל זאת, הפנים קרנו באור מיוחד! בחשק ללימוד תורה שהחדירו בנו הורינו כסה על כל היעדר כלשהו בחיינו.
"ערב אחד בלילה חורפי ומושלג במיוחד, בזמן ארוחת הערב הדלה התפתח דיון בין האחים. בביתנו היו זוג מגפיים אחד ומעיל גשם אחד וכל אחד טוען "כולה שלי". כל אחד מהאחים נימק בטוב טעם מדוע הוא זה שחייב ללכת מחר לחיידר – יהיה מה שיהיה. האח הגדול טען: "מחר מתחילים סוגיית 'יאוש שלא מדעת' ולא יתכן שהוא יחסיר את השיעור הראשון". אני טענתי: "הן מחר במסגרת למוד משנה מתחילים מסכת סנהדרין ואיך אפסיד שיעור כה חשוב". אחי הקטן ממני טען שמחר הוא מתחיל פרשת האזינו ולא יתכן שהוא לא יידע את הפסוקים הראשונים. וטענות ודומות עמדו בפי שני אחי הקטנים: זה לומד פרשת נח וזה לומד אותיות חדשות וחלילה להם מלחסר אף לא פסוק מלימודם."
"כל אחד מאיתנו טען בלהט כה חזק את טענותיו, ולאמי לא היה מענה לטענותינו, מלבד להזיל עמנו דמעה על מר גורלנו. וכך מתוך בכי נרדמנו כל אחד בפינתו מנסה להתחמם מעט מהקור שחדר עד לשד עצמותינו.
"באמצע הלילה, בשעה ארבע לערך, אמא העירה את אחי הגדול: "קום חמוד! הבה ונלך לבית המדרש הצמוד לתלמוד תורה, שם בוער התנור וכבר נמצאים בו ראשוני הלומדים ואף אתה תצטרף אליהם. הן כל אחיך צריכים גם כן להגיע לחיידר. הזדרז נא!".
"וכך הוליכה אותו אמא בסופת השלגים המקפיאה ברחובות שוממים מאדם, כשהוא עטוף במעיל העבה ונעול במגפיים הגדולות, והיא מעיל דק לעורה, נעליים מנוקבות לרגליה, אך ליבה בוער, יוקד באש קודש של אהבת תורה ומסירות נפש למען המשך הדורות.
"לאחר הליכה של כחצי שעה כששניהם מבוססים בשלג הכבד, הגיעו לבית המדרש, שם חלצה את מגפיו, הפשיטה את מעילו והחלה בדרכה חזרה הביתה. הן ממתינים לה עוד ארבעה בנים...
"כך, עד שמונה בבוקר היו כל הבנים בתלמוד תורה, ובצהריים – המסע חזרה, עד שש בערב כולם היו בבית.
"לאחר מכן חלתה אמא, היא שכבה במיטתה כשהיא סובלת מהצטננות קשה ולה חום גבוה. מידי פעם כשהיתה מתעוררת, היתה אומרת לנו שוב ושוב: "ילדי, הקשיבו לי! אינני מתחרטת אף לרגע על מה שעשיתי! הכל היה כדאי כדי לא להפסיד יום אחד בחיידר, כדי שבני ילמדו תורה!".
מעיני כל השומעים זלגו דמעות, עין לא נותרה יבשה.
הרב מפוניבז' השתהה לרגע ועמד מהורהר, לאחר מכן ננער משרעפיו ואמר בקול: "אז באותה שעה הונחה אבן הפינה לישיבה. הכל כדאי כדי שיוכלו ללמוד תורה. הבנתם?".
לעינייננו,
הנה מתקרבים ימי המועדים, ימים של קדושה והתעלות בהם אנו זוכים לשבת בבית מקדש מעט למעלה ממאתיים שעות.
מלבד המצוות הנעשות על ידינו אז באותן שעות נשגבות, מלבד הקדושה והרוחניות הנספגת בנו בשבתנו יחדיו שבת אחים בבית הכנסת, הרי זו הזדמנות נפלאה להנחיל לילדינו יראת שמים אמיתית. מדובר בזמן בו הילד יכול להביט ביחס של אבא לאנשים מבוגרים ממנו העוברים לידו, בהזדרזות להגיע לפני זמן התפילה ולא לעזוב את מקום התפילה לפני סיומה, בהתרגשות שיש לאבא עם פתיחת ה'היכל', בגעגועים לדרשת הרב הנאמרת מעת לעת, בהתייחסות למילות התפילה, במעקב אחר חזרת הש"ץ, בבריחה מאנשים המדברים במקום ובזמן קדוש, ועוד ועוד.
נרצה או שלא נרצה, הם הם הדברים שילד לוקח עמו לכל חייו.
>> למגזין המלא - לחצו כאן
ההתייחסות שלנו לקדושה, למבוגרים, לרבנים ולשאר מצוות אפשר והם משפיעים על ילדנו הרבה יותר מדבורים ישירים ומשאר הוראות הניתנות על ידינו מפעם לפעם.
בהצלחה!
הכותב, הרב אשר גרוזמן, הוא רב ומחנך ותיק בתלמוד תורה "רזי-לי" בני ברק
0 תגובות