האם אתה יודע כיצד לדבר עם נוער נושר?

(צילום: שאטרסטוק)

בפרשת ויצא, עובר יעקב תהליך משמעותי בחייו. יציאה וחיפוש עצמי בכל הרבדים, מהמקום המוגן והבטוח בביתו, למצב בריחה חסר מוגנות, לחיי רחוב חסרי ביטחון אישי ופיזי, עד כדי שהוא נזקק לבקש את צרכי הקיום הבסיסיים ביותר: "לחם לאכול ובגד ללבוש".

חז"ל (בראשית רבה) מספרים על עקילס הגר שנכנס לרבי אליעזר ואמר לו: וכי זהו כל שבחו של גר? שנאמר לו: "ואוהב גר לתת לו לחם ושמלה"?

האם זה כל מה ש'מגיע' לנו על צעד אמיץ ומשמעותי שכזה?

רבי אליעזר ענה לו בצורה ישירה: "וכי קלה היא בעיניך? דבר שנתחבט עליו אבינו הזקן, שנאמר 'ונתן לי לחם לאכול ובגד ללבוש' ובא זה והושיטו בקנה?

רבי אליעזר מתייחס אליו כ'שווה בשווה' ('אבינו הזקן') ובהתאם לכך גם שם בפניו את המציאות כמות שהיא 'על השולחן': זה מספיק! אחרים מבקשים גם על זה ואתה מקבל זאת כמובן מאליו?... נדרש ממך להבין את המציאות הזו ולהתמודד עימה בהתאם.

עקילס הגר לא התרצה כנראה מהתשובה. מסופר שהוא פנה בנוסף לרבי יהושע.

רבי יהושע, בגישה אחרת לחלוטין פייס וריצה אותו על שאלתו והסביר לו כי ישנן משמעויות עמוקות יותר בתפילה ובבקשה של "לחם" ו"שמלה" שיעקב ביקש ושהובטח לו, הוא אמר לו: "לחם זה תורה.. ולא עוד שמשיאין בנותיהם לכהונה ובניהם כהנים גדולים.."

חז"ל מגלים לנו כי "אילולא אריכות פנים שהאריך רבי יהושע עם עקילס היה זה חוזר לסורו..."

מדרש זה שופך אור על פיתולי הנפש והצורך בהתאמה וגמישות מול קהל היעד.

מי צדק מבחינה עניינית בנושא? מסתבר שרבי אליעזר.

חז"ל מאריכים על החיסרון שבהליכה בחיי המותרות שמקורו ביצר התאוותני ובחוסר הסתפקות במועט. השאיפה היא בוודאי להסתפק בהכרחי "לחם לאכול ובגד ללבוש" כפשוטו ממש.

החל מ"פת במלח תאכל" וכלה ב"לא ניתנה תורה לאוכלי המן", דרך "כל מי שיש לו פת בסלו ואומר מה אוכל למחר הרי זה מקטנה אמנה", מלאים חז"ל באמירות חותכות במעלת ההסתפקות במועט.

רבנו בחיי מציין כי "ידוע שנטיית האדם אחרי מותרות גורמת לו מהומות רבות, על כן כל איש ראוי לו שיהיה שמח בחלקו ושיסתפק במועט ושלא יתאווה במותרות..."

המהר"ל (אבות ד) אף מכנה את השמח בחלקו כ"אדם השלם", כראיה להשגתו הוא מציין את יעקב שעליו נמר "ויבא יעקב שלם". תואר שהולם את יעקב שסיגל את מידת השלמות כאשר ביקש רק לחם לאכול ובגד ללבוש ולא הרגיש שחסר לו דבר נוסף.

אך מאידך, חז"ל גם מציינים לנו בסוף הסיפור של עקילס הגר שגישתו של רבי אליעזר, זו המציאותית והנאחזת במקורות הרבים, פחות הגשימה את עצמה בתכליתה מול עקילס הגר.

לקהל יעד מיוחד נדרשת גישה מותאמת ומיוחדת עוד יותר בהתאם למצב, כדי שלא יבהל וייסוג לאחור במקום להתקדם..

"להאריך לו פנים", גם אם זה 'מאכיל כרגע את המפלצת', מזין יותר את היצר הרע ונותן לגיטימציה לצורך גבוה יותר במותרות.

עקילס הגר עדיין 'לא נמצא שם' בשביל שנצפה ממנו להסתפק בלחם ובגד. הוא עדיין זקוק לכלים מפוארים של מותרות שישתלבו לו בחיים החדשים, לנגן על כלי גדול, וללמוד לאט לאט איך להסתדר גם ללא מיתרים, ללא צלילים ותווים מגבילים וללמוד בהדרגה כיצד יתכן שככל שיהיה לו 'מעט' כך יהיה לו בעצם 'יותר'.

הכל טוב, יפה ונכון. לחם ובגד אמור להספיק, אבל הגישה המסבירה והתהליך צריכים להיות מתאימים גם.

לא מזמן קיבלתי לישיבה בחור שהכריז לי במהלך פגישת הראיון: "אין לי כבר שום אמון בראשי ישיבה ומשגיחים".

לבקשתי הוא תיאר את הסיבות שהובילו אותו למצב זה, כמו למשל רקע אישי שלאחר הוא נפתח וסיפר את סיפורו האישי באמון מלא הוא 'נבגד' מהם שהעיפו אותו במקום מהישיבה וכו', אבל היה שם עוד משהו נוסף.

הוא אמר לי: "הראש ישיבה הזה לא היה אמיתי. אני לא מאמין לו!..."

לשאלתי מדוע הוא חושב כך, הוא סיפר לי שלא פעם הראש ישיבה סיפר להם שהוא לומד "עשר שעות בהתמדה וברציפות, כמו החזו"א בעצמו ממש.." ושזה אפשרי והוא אף מצפה מתלמידיו להגיע לכך כי הוא הדוגמא האישית וההוכחה לכך שזה אפשרי.

במשפט יומרני שכזה הוא 'נשרף' בעיניי תלמיד אחד לפחות. 'איבד אותו', פשוטו כמשמעו.

הפער בין גישתו הנכונה של רבי אליעזר לבין תפיסת העולם של רבי יהושע בסיפור עקילס הגר הוא הפער בין 'הרצוי' ל'מצוי'. היכולת לפתור את ה'דיסוננס' שבין העולמות תלוי בהנגשתם. מה שמכונה "אריכות פנים" ו"סבר פנים יפות".

ללמוד לדבר בשפה אחרת, בשפה של מי ששומע אותך, ולאט לאט ללמד אותו אולי בהמשך גם שפות נוספות.

בשונה ממה שאולי הבנתם עד כה חשוב להבהיר; 'ספר פנים יפות' ושפה מותאמת אינם עניין רק ל'גרים' או ל'נערים נושרים'.

ה'ערוך' וה'תשבי' נוטים לומר ש'סבר' הוא מלשון חשיבה, עפ"י התרגום עה"פ "ראה פניך לא פיללתי" שמתרגם "סברית", היינו 'לא חשבתי'.

'לחשוב' לפני שמדברים על הגישה והצורה להגיש את הדברים זה דבר חיוני תמיד. גם בבית, בכולל, בעבודה, עם האשה, הבעל, הילד, ההורים או החבר.

ידוע שיסוד הדיבור הוא מחשבה. גם הנטיות של השורש "סבר", "הסברתי פנים", "פנים מסבירות", מביעות את ההנחה שהפנים שלנו מסבירות את היחס שלנו, את ההתנהגות שלנו, ודברים רבים שהפה מסתיר וחוסם, חושפות הפנים שמעידות על מה שבפנים, הפנימיות.

במסכת סופרים (ט"ז, ה"ב) נמנו ארבעה סוגי 'פנים':

"פנים של אימה- למקרא, פנים בינוניות- למשנה, פנים שוחקות- לש"ס, פנים מסבירות- לאגדה".

המפרשים מנסים להסביר חלק מהמבטים:

"מקרא באימה"- שכל התורה שמותיו של הקב"ה, וכאשר המלמד עומד באימה לכבוד התורה, מגיעים לזכירת גדלות התורה, למשנה בהתאם לכך כבר מספיק פנים בינוניות.

"שוחקות לש"ס"- ללימוד גמרא צריך יישוב הדעת, וע"י השמחה יבוא יישוב הדעת.

"מסבירות לאגדה"- משום שאגדה כולה רמזים וסודות וצריך הרבה הסבר.

כל צורת לימוד מצריכה צורת פנים וגישה ייחודית התואמת לסגנון הלימוד.

הבעות הפנים והגישה עוזרות באופן ישיר להבנה, כפי שהמהרש"א מסביר (עירובין י"ג) "דהסברת פנים הוו מחדדי טפי, דיש להבין בקריצת עיניים וברמיזת עיניים, והיינו "רואות את מוריך", שמראה לו פנים" ובמסכת הוריות אף מובא (יב) שמפרט: "שדיבורו של אדם משתנה ומשתמע לפעמים לתרי אנפי, אבל מתוך עקימת שפתיים וקריצת עיניים שבאדם לפעמים יש להבין כוונתו של המדבר..."

הגמרא (תענית ח) מדריכה אותנו כי "אם ראית תלמיד שתלמודו קשה עליו כברזל- בשביל רבו שאינו מסביר לו פנים. מה יעשה? ירבה עליו רעים"

ופירש רש"י שהכוונה שירבה לו רעים כדי לשלוח אותם לאותו הרב ע"מ לפייסו כי רק בהסברת הפנים מצד הרב שייך לקנות את לב התלמיד, רק בהסברת הפנים שייך להסביר כיאות את הנלמד ולהוביל אותו אל היעד.

המעלה הגדולה של הסברת פנים מבואר ב"שפתי חיים" להגר"ח פרידלנדר זצ"ל: "עם סבר פנים יפות נותן האדם לחברו את ליבו, ולזה זקוק חברו, לתשומת לב" (ידוע שהרב פרידלנדר זצ"ל גם כשהיה משוחח בטלפון היה מחייך, והסביר: "כשאדם מחייך הקול שלו יותר חביב").

כל תלמיד (ולא רק תלמיד) זקוק לתשומת לב. מחנך בעל 'סבר פנים יפות' שמתאים את הפנים, השפה והגישה בהתאם לתלמיד, למצב ולצורך- עושה באמצעות כך חלק ניכר ומרכזי בעבודתו.

סבר פנים יפות זו כמובן הנהגה יפה וראויה, אך זהו גם חיוב הלכתי (י"א שאפילו מדאורייתא): "והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות".

מפורסם הדיוק מהרב דסלר זצ"ל על כך שבעל המימרא ה"אצילה" הזו אינו הלל כמו שהיינו חושבים, אלא דווקא שמאי הוא בעל המימרא.

שמאי שסבר שצריך כסדר ללכת בדרך הקפדנות לעומת הלל שנקט בדרכי הענווה (ושניהם לכבוד התורה נתכוונו). ודווקא הוא בעל המימרא של סבר פנים יפות.

אולי זה בא ללמדנו כי סבר פנים יפות זה לא "לפנים משורת הדין" אלא מן הדין ממש, ולפעמים גם 'דיני נפשות'.

בעניין זה מובאים בזוה"ק (ח"ג מו) דברים נוראים: "כמה דעונשא דהאי ברנש בגין מילה בישא, כך עונשיה בגין מילה טובה דקאתי לידיה ויכיל למללא ולא מליל". 'כמו עונשו של אדם שאומר מילה רעה כך עונשו בגלל מילה טובה שיכל לומר ולא אמר'!...

מסופר על המשגיח בפונוביז' הגר"א דסלר זצ"ל ,שכאשר נכנס לתפקידו דיברו עליו שהוא 'רך ולבבי' מדי לתלמידים. היו שפחדו שהתלמידים יזהו זאת כ'חולשה' והלכו להתייעץ על כך עם החזו"א ולשמוע את דעתו בנושא.

החזו"א ענה להם מיד בדימוי מייצג וקולע מתוך עולם המושגים האישי שלו: "קניין משיכה עדיף מקניין חזקה".

ללא שום תו, ללא שום צליל, ללא שום צורך בכלי נגינה...

רק לכוון את עצמנו ולדבר ישר לנשמה!

הרב אבי אברהם, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה, מטפל רגשי וממנהלי איגוד ענ"ף לנוער נושר

ליצירת קשר: Merkazkuma@gmail