מי אני?
הרב ד"ר אברהם יהושע טברסקי סיפר, כי היה פעם מישהו שנכנס למקווה, אבל הייתה לו בעיה:
'אם אפשיט את כל הבגדים שלי', הוא חשב, 'כיצד אני יודע בסוף כשאצא, שאני הוא אני שנכנס. אולי אני התחלפתי במישהו אחר'?...
החליט בנפשו שיקשור חוט אדום על רגלו, וכך הוא ידע בוודאות שהוא זה הוא שנכנס והוא זה הוא שיצא.
מה עשה הקב"ה, בעת שטבל נפל ממנו החוט, והלה יוצא מהמקווה ומסתכל על עצמו, כולו המום.
לפתע הוא שם לב, שמישהו עכשיו יצא מהמקווה אחריו והחוט אדום כרוך על רגלו...
הוא רץ לעברו, ואומר לו: "בבקשה ממך אדוני, אני יודע מי אתה, האם אתה יודע מי אני?"
החיפושים נמשכים
בשבת האחרונה, בדרכי לבית הכנסת ראיתי ברחוב קבוצת אברכים מתגודדת מתחת לבניין שבו זועקת השכנה זעקות מרות מהקומה הרביעית.
מה ארע?
מסתבר שבעלה, קשיש כבן 86, נעדר מהבית בין שעות הלילה שבה היא הלכה לישון ועד לשעה המוקדמת שבה התעוררה בבהלה. חששותיה לשלומו גברו נוכח גילו, מצבו הרפואי כסובל ממחלת השכחה והחום העז ששרר בחוץ.
אברכי המניין הסמוך התגייסו חושים ובתוך כמה שעות כבר נפתח חפ"ק של המשטרה ואפילו כלב גישוש שהוזנק ובמהרה החלו במיפוי הבניינים בשכונה ואיתור מצלמות האבטחה. החיפוש החל בקדחתנות, אך לאחר דקות ארוכות נראה היה שהעלה חרס בידם של המחפשים.
ניסיתי להבין לעצמי- איך באמת 'מחפשים'?
האם נקודת ההתחלה היא במיפוי של המקומות אליהם הוא יכול להגיע, שבהם הוא היה כבר בעבר?
ואז הבנתי רגע דבר חשוב. לי עצמי אין שום שמץ של מושג איך נראה האיש בכלל.
גם אם אתקל באיש המבוגר ברחוב בצורה אקראית, מניין לי בכלל שזה הוא? האם אשאל כל יהודי מבוגר "אתה הנעדר?"
מסתבר שהשלב הראשון, הבסיסי ממש, הוא לעשות היכרות. להבין עם מה אנחנו מתמודדים, את מי בעצם אנחנו מחפשים. לתת לו שם וצורה.
לפני הכלבים המגששים את ריחו, לפני שננטר לאן הלך ולאן עשוי ללכת, שנזניק הליקופטרים ורחפנים ונגייס עוד ועוד אנשים לחיפוש- עלינו להכיר תחילה את מי אנחנו מחפשים, כדי שנוכל לאחר מכן למפות את הדרכים שבהם הלך, הקשיים וההתמודדויות שלו, לתת לו שם ופרצוף, ואפילו ריח לבעלי החושים שבינינו, כדי שיהיה ממה להתקדם ולחפש הלאה.
את אותו הדף המצולם עם תמונת הנעדר שקיבלתי מהמשטרה, שמרתי ותליתי גם לאחר שהנעדר נמצא בס"ד בריא ושלם.
תליתי אותו על הלוח בפתיחת הקורס השנתי של כישורי חיים עם קבוצות הילדים והנערים.
מפגש הפתיחה, שהוקדש לימי אלול, לחיפוש ולהיכרות עם המצטרפים הוותיקים והחדשים, נפתח עם המסר כי לעולם לא נוכל לחפש משהו אם לא נדע בעצמנו את מי אנו מחפשים.
שכחנו.
התרחקנו.
נעדרנו.
אנחנו רוצים לחזור ולא תמיד יודעים איך...
השלב הראשון הוא לעשות היכרות כנה עם עצמנו, לפתח מודעות עצמית למי אנחנו ומדוע אנחנו נמצאים כאן. רק לאחר מכן נוכל להתקדם ולחפש מה לתקן, מה הם המקומות הלא טובים אליהם אנו מסוגלים להגיע, שבהם אולי כבר ביקרנו בעבר, לרחרח קצת ולגשש מה ביכולתנו לתקן ולקדם כדי שנוכל למצוא את מקומנו האמיתי בעולם ולשוב הביתה בשלום.
האדמו"ר מחב"ד סיפר על צדיק מבוגר שהלך בדרכו ועיין בספרו, תוך שאינו שם ליבו לשלטים בדרך שמתריעים על מעבר גבול קרוב ומסוכן שנמצא בסמוך.
לפתע, כאשר הוא הגיע לגבול, הוא נתקל בשומר הצאר האימתני שהניף אותו בקלות אל על ושאל אותו בתקיפות: "מי אתה ומדוע אתה נמצא כאן??"
הצדיק לא התרגש ושאל את שומר הצאר: "תגיד, כמה משלם לך הצאר ליום עבודה?"
"עשר רובל" ענה השומר המופתע
"הייתי מוכן לשלם לך פי עשר, כדי שתבוא כל יום לנער אותי ולשאול אותי את שתי השאלות הללו בדיוק: "מי אתה ומה בדיוק אתה עושה כאן...."
נעים להכיר
"אתם ניצבים היום כולכם לפני ה' אלוקיכם... כל איש ישראל".
פרשת השבוע, ניצבים, סמוכה לרוב לראש השנה, ומהווה החיתום לחודש אלול, האחרון למניין החודשים וזה שמיועד לחיפוש ונבירה בעצמנו. היא מגיעה אולי להזכיר לנו כי השלב הראשון של החיפוש היא "ניצבים" לפני ה"וילך".
קודם תעצור, תבנה לעצמך פרופיל של "מי אתה ומדוע אתה כאן" ומשם תוכל להמשיך ללכת ולהתקדם בחיפוש.
היא מכוונת אותנו גם למצוא בנו יציבות ואיזון, להיות "ניצבים", להיות קודם מי ש"אתם" אישי וברור שהופך להיות חלק מ"כולכם".
הדרך להיות חלק מכלל ישראל מתחילה בהיכרות עם המקום האישי, ב'לבד', באיזון והיציבות ובשאלה המכוונת של "מי אתה ומדוע אתה כאן".
חיפוש לא מתחיל בשאלה וביקורת על הזולת: "מי אתה אדוני, זה עם החוט האדום על הרגל", אלא "מי אני, בלי החוט האדום", בלי ההרגלים והנוחות שלי, בלי האינטרסים והכוחות ששולטים בי לטוב ולמוטב.
רק אני, לבד. ניצב.
אחרת שום חיפוש לא יעזור וסיכוי טוב שעדיין אתה עלול להישאר ח"ו בגדר "נעדר".
הרב אבי אברהם, מטפל רגשי ומנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה, ממנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד
ליצירת קשר והצטרפות לתפוצת המאמרים בוואטספ: Merkazkuma@gmail.com
הצגת כל התגובות