נח בשבע טעויות / טורו של הרב אבי אברהם

(צילום: שאטרסטוק)

'מה הקשר 'נח' עכשיו, זה פרשת בראשית בכלל... הוא טעה?'...

לא הפעם.

אז איך אתם כותבים 'נח בשבע טעויות'?

התשובה בסוף המאמר אי"ה, אבל עד אז אולי כדאי שנכיר את ר' אוישר.

***

יהודי מוכר למדי היה ר' אוישר בעירה הקטנה שלו.

הוא נתן ידו במסחר אך גם זכר גם לקבוע עיתות לתורה לרוב, נתן בנדיבות ממעשרותיו לעניים והאיר פנים לכל יהודי שהוא. 'ההצלחה לא עלתה לא ראש', כך שחו האנשים בינם לבין עצמם כששמו עלה על דל שפתיהם.

ר' אוישר עסק לפרנסתו במכירת כלים יוקרתיים, כלי כסף וכלי קריסטל עדינים.

מידי פעם הוא היה צריך לשנע בזהירות רבה את הסחורה מעיירה לעיירה, כדי לקנות או למכור סחורה שכזו.

ביום אחד מן הימים, לעגלון הקבוע ששימש את ר' אוישר להובלה ארעה תקלה.

אחד מסוסיו שבר את רגלו והוא נאלץ שלא ברצונו לבטל את הנסיעה המתוכננת. מכיוון שלר' אוישר ביטול שכזה היה כרוך בהפסד ממש הוא בחר לחפש לעצמו אלטרנטיבה חילופית ולאתר נהג חדש שישמש אותו לצורך המסע.

הוא ניגש לכיכר העיר, שם היו מתרכזים 'בעלי העגלה' מוכנים ומזומנים לנסיעה, ושאל: "מי יוכל להסיע אותי לעיירה המרוחקת שזיצא?..."

כולם ענו מיד בפה אחד שהם מעוניינים.

"ולמי מכם יש נסיון הכי הרבה שנים בנסיעות מסוג זה?..." המשיך וחקר שוב ר' אוישר מיודענו בחשש לשלום סחורתו השבירה והיקרה עד למאוד.

אחד מהעגלונים חישב ואמר : "עשר שנים", השני ציין "חמש עשרה" והשלישי הפטיר "עשרים".

לבסוף בחר ר' אוישר בעגלון שצבר את מירב הנסיון בנסיעות שכאלו, לא פחות מ"עשרים וחמש שנים" בתפקידו כ'בעל עגלה' והוא בחר להעמיס את הסחורה היקרה על עגלתו של הנהג המנוסה...

לפניהם לא היתה נסיעה פשוטה, היא היתה ידועה כדרך עמוסה במהמורות רבות ועיקולים פתאומים. ר' אוישר סמך על נסיונו רב השנים של בעל העגלה, אך לדאבון לב, כבר בסיבוב המתעקל הראשון הנהג ה'מנוסה והותיק' עשה פניה מגושמת וכל העגלה, על הכלים העדינים והשבריריים שבה- נפלה וכל הכלים שבה הלכו לאבדון והתנפצו למאות רסיסים!...

"מה עשית?" פכר ידיו ר' אוישר בתדהמה מהולה בכעס מבעבע, "לא אתה זה שאמרת שיש לך נסיון של 25 שנים??!..."

"אכן כן", אמר בעל העגלה במבוכה וגירד בפדחתו, "מעשה שטן הוא זה!... 25 שנים אני נוסע כאן ותמיד בסיבוב הזה אני נופל!..."

טעויות של מתחילים

ספר בראשית נראה לנו מלא ב'טעויות' וחטאים בראשיתיים שכאלו.

אנחנו קוראים אותם מידי שנה וזה מרגיש שאנו 'נופלים' בהם שוב ושוב, מנסים שוב למצוא את הפיתרון המושלם אולי וללמוד קצת מהם... מזכיר את אותה הזקנה התמימה מהסיפור שכבר כעסה על יוסף הצדיק איך שוב פעם הוא נופל והולך אחרי האחים ולא למד מהשנה שעברה שהם הולכים למכור אותו לישמעאלים... לבסוף החליטה הזקנה בכעס שפשוט-מגיע לו!

השנה יצא לי ללמוד בעיקר דווקא מהתבוננות בשתי טעויות בפרשה.

הטעות הראשונה, לימדה אותי על מידת האחריות שעלי לקחת על טעויות של אחרים.

הקב"ה אומר "נעשה אדם" ומתייעץ עם המלאכים כמבואר במדרש ומובא בפירוש רש"י שהתקשה על ה'פתח לטעות' שהקב"ה נותן לבני האדם לטעות כאילו כביכול המלאכים היו שותפים בבריאת האדם ולא הקב"ה עצמו בלבד. איזה חילול ה' ואפיקורסות תוכל לבוא לעולם בטעות מכך...

אך הקב"ה מלמד אותנו שלעשות את המעשה הנכון, גם אם זה להתייעץ ולשתף מישהו 'קטן ממך' במקרה הזה, כדי ללמד שיעור במידות טובות, אז זה הדבר הנכון לעשות ולא צריך להתחשב בטעויות האפשריות של האחרים.

לפעמים עלינו פשוט להתמקד ולשים את הפוקוס על העשייה שלנו, במידות הטובות שלנו, ופחות ב'טעויות' של האחרים שיכולים אולי להיגרם.

באחד השיעורים בבית הכנסת הרב הביא שישנה בעיה הלכתית אפשרית ומורכבת למדיי בלתת כוס מים לפועל שאינו שומר תו"מ שעובד בבית. באי בית המדרש נזעקו מיד ל'חילול ה'...' שהרי מה יאמרו בעולם על 'חרדי' שכך מתנהג והאם הצר שווה בנזק המלך?

אך אולי יש מקום להתמקד במה שעלינו לעשות באמת ולנטרל לפעמים רעשי רקע בדמות טעויות של אחרים שיכולים להיגרם כהשלכה למעשינו הטובים. לפעמים קידוש ה' הוא פשוט לעשות מה שמוטל עלינו לעשות. בלי תירוצים ופתחים לטעויות.

עולם בדיעבד

שיעור שני ועוצמתי ב'טעויות' למדתי השנה מנח ונעמה זוגתו. למדתי על איך העולם כולו מתקיים בעצם רק בזכות טעות, ועל כך שיש מקום של כבוד ששמור גם למה שנראה לנו כ'טעויות' בעולם...

יש משהו מדהים ומבהיל על הרעיון ב'שידוך' של נח ונעמה...

סוג של מסר ראשוני בפרשה לכך העולם לא היה מתקיים עפ"י התכנון של האדם לבד... ('האדם מתכנן והקב"ה צוחק' כביטוי השגור באידיש...)

ולמה?

משום שכל הקיום האנושי המשיך להיות מושתת דווקא מנח ונעמה...

שניהם תוצרים ש'לא היו מתוכננים' בעצם לבוא לעולם מלכתחילה...

נח, מזרעו של למך, שהיה מזרעו של שת, שהיה פרי עצה של "ישת לי ה' בן אחר" רק לאחר שקין הרג את הבל. וממנו המשיך כל קיום העולם. בא השלישי והכריע.

גם נעמה אשתו של נח היא תוצאה של- למך שלקח את עדה וצילה, את עדה לשם הולדת ילדים ואת צילה לתשמיש בלבד. הוא השקה אותה 'כוס של עקרין' כדי שלא תכנס להריון במטרה שיופיה לא יתגנה, אבל בכל זאת- "וגם צילה ילדה"...

נגד הסיכויים והתכנון של למך, גם צילה ילדה את נעמה וממנה, ביחד עם נח, יצא דור ההמשך וקיום כל העם היהודי.

יש בכך 'מסר בראשיתי' עצום, כמה האדם צריך להיות "צנוע" בהשגתו. כמה ניתן ללמוד ולבנות דווקא מ'טעויות', מ'חישוב מסלול מחדש'...

האדם יכול לתכנן, אבל אין קיום אמיתי לתכנוניו ללא רצון ה' שמוביל, מתכנן ומנהל בפועל לבדו את כל קיום העולם.

טעויות גדולות- אנשים גדולים

הרבה אנשים שואלים את עצמם, איך אנשים מבריקים הופכים להיות כאלו?

האם זה תלוי במזל? בקשרים? אולי בגנטיקה משובחת?

פרופסור אחד מאוניברסיטה אמריקאית מובילה, שהפך להיות שם דבר בתחומו והוביל מספר פריצות דרך מדעיות נשאל מה לדעתו הביא אותו להיות כל כך יצירתי? מאיפה מגיעה החשיבה המקורית שלו?

כתשובה הוא סיפר סיפור קצר וממחיש:

כאשר היה בן 3 בערך, הוא ניסה לאחוז בבקבוק חלב מפלסטיק.

הבקבוק נשמט מידיו ונפל, כל החלב נשפך על הרצפה והוא נבהל ובכה.

אמא שלו הגיע במהירות למטבח.

אבל במקום לעשות את מה שרוב האימהות היו עושות, במקום להטיף בו מוסר, לצעוק עליו או להעניש אותו, היא רק אמרה לו:

"איזה בלגאן יפה עשית! מעולם לא ראיתי שלולית חלב כל כך יפה!

אתה רוצה לשחק קצת בשלולית לפני שננקה אותה?" וחייכה.

הוא כמובן שמח מאוד לגלות שהוא לא נענש ושיחק קצת בשלולית החלב המקסימה שלו בהזדמנות חגיגית זו.

ואז אמו שאלה: "איך אתה מציע שננקה את החלב? עם ספוג, מגב או מגבת נייר? מה אתה מעדיף?"

הוא בחר בספוג וביחד הם ניקו ברוגע את השלולית.

אבל אז האמא המשיכה. היא לקחה בידיה את בקבוק החלב הריק ואמרה:

"עכשיו, מה שאנחנו צריכים ללמוד זה להחזיק את הבקבוק מבלי לשפוך את התכולה שלו. בוא נצא החוצה לחצר, נמלא את הבקבוק במים, ונתאמן!..."

הם אכן יצאו, והילד הקטן למד שאם הוא מחזיק עם שתי ידיו הקטנות בצוואר הבקבוק- התכולה לא נשפכת... תגלית מדהימה!

הוא עצמו כמובן לא זכר את הסיפור. כשהוא סיים את הדוקטורט שלו, אמו סיפרה לו את הסיפור.

וכשהוא חשב על הסיפור לאחור, הוא הבין שזה אולי הרגע הכי משמעותי שהיה לו בכל החיים האקדמיים שלו.

הרגע שבו הוא הבין שמותר לו לטעות.

כל זמן שאתה לומד את הלקח שלך.

טעויות הן לא דבר נוראי כל כך, גם ואפילו כשיש נזק. גם כשהחלב נשפך על הרצפה.

לא בוכים על חלב שנשפך. לומדים ממנו...

זה בסדר שניסוי לא עובד לך, שתיאוריה מופרכת.

בסך הכול גילית עוד דרך שמשהו לא עובד.

מותר וצריך לתת לילדים לטעות, ואז לתת להם למצוא לבד את הדרך הנכונה.

ועל הדרך, לזכור גם שכל מה שאנו עושים ואומרים, עשוי להשפיע על חייהם לנצח.

זו אחריות עצומה, אבל גם דרך חיים מספקת ומאתגרת שיכולה להפוך ילד למשהו בריא, מיוחד וממומש.

***

אז איך כותבים 'נח בשבע טעויות'?...

פשוט כותבים "נח בשבע טעויות"...

או לחילופין: "נוייאעך".

הרב אבי אברהם, יועץ ומטפל רגשי, מנהל מרכז קומ"ה לקידום והעצמה וומנהלי איגוד ענ"ף לנוער מתמודד

להארות ויצירת קשר: Merkazkuma@gmail.com