כבר חודש ימים שאני עושה תחקיר על בי"ס ברחובות העוסק בנוער נושר, לקראת אפשרות לסייע בפרוייקט במקום. אני מכיר לעומק עשרות מוסדות, אך הפעם הרגשתי שיש משהו שונה לחלוטין באוויר.
ישבתי עם המנהל המורים מחנכים ותלמידים להבין לעומק את פרופיל התלמידים. לאורך כל התקופה שמתי לב לנושא שחזר על עצמו בשיחות עם נערים הורים ומורים - הקשר של התלמיד עם המורה.
שמעתי סיפורים מרגשים..שתמיד היה שם משהו מעבר... כמה ששמעתי והכרתי במסגרת העבודה בבי"ס ברחובות היה משהו שתמיד הלך עוד צעד קדימה.
ואז בוקר אחד הגעתי לבי"ס והחלטתי לשאול כל מי שעבר בדרכי (מחנכים, תלמידים, מורים ומינהלה) שאלה פשוטה... "מה הסוד שלכם?".
קיבלתי תשובות מוכרות - הלימודים, ההווי, האווירה, החוגים וכמובן הקשר של כלל הצוות והגישה מול התלמידים.
בשלב הזה חשבתי שאני מבין.
ואז התבלבלתי לגמרי, כי חלק ניכר מהמורים בגילאי פנסייה, נכדים וכו'.
מה הם מבינים בדור של הפייס אינסטוש טיקטוק (וכן הלאה)?
מה הם יודעים על נסיונות הדור?
ומי מדבר על עשרות שנות הוראה שחיקה בחינוך שמעתם על זה?
והנערים נקלטים לשם במצב עייפות ותשישות מתלאות הדרך..ומחיפוש ה-אני שלהם..
בוקר אחד התיישבתי מול המנהל ושטחתי בפניו את צרתי.
"תן תשובה בבקשה, אתה המנהל פה..."
בשפה ברורה ורהוטה שטח בפני המנהל את הכלים והמעטפת שהנערים מקבלים ולא הפסיק להלל ולשבח את הצוות שלו (בהתלהבות שלא הולמת את גילו). משהו בהתלהבות שלו גרם לי לשאול אותו, כמה זמן אדוני עובד פה במערכת? התשובה הייתה מפתיעה למדי, "עוד מעט אני סוגר 38 שנים", הוא אמר לי.
בשלב הזה חשתי שאני מתחיל להתקרב לפיתרון החידה.
ביום שלישי בשבוע הבא יש ערב הורים.. תבוא!, הוא ביקש.
לחצנו ידיים (זה כאב) ואמרתי לו "אני בא..." ובאתי.
עם ישראל בתפארתו ורבגוניותו. הורים מכל גווני חובשי הכיפה והזקנים... אבות ואמהות, כולם ממהרים ל"שיחה" של המנהל ברוב עם בבית הכנסת של ביה"ס.
ווארט קצר על פרשת השבוע והמנהל שלנו פותח בסקירה של כל הפרוייקטים שהתחדשו השנה בבי"ס.
ואז הוא מתחיל להקריא אחד אחרי השני שמות של מורים מחנכים וכל צוות ההוראה ומבקש אחד לאחד שיעמדו בזקיפות קומה מול כל ההורים שנראו מופתעים גם הם. וכך פתח במסכת שבחים מפורטת על כל איש ואיש על פועלו ותפקידו. כשבסיום כל קטע כזה, האיש צוות מתיישב לקול תרועות ומחיאות הכפיים של ההורים (כ-130) ועמיתיו לעבודה.
הפתעה נוספת, בשורת אנשי הצוות ישב כתף לכתף לשאר המורים גם איש האחזקה של בית הספר... וגם כשהוא עמד לבקשת המנהל, האריך המנהל על גודל השליחות החינוכית שלו וכמה קירבתו לתלמידים מסייעת.
כאן הבנתי שהסוד אצל המנהל.
עוד באותו ערב התקשרתי למעסיקיו הישירים, שיסבירו לי מי זה דודו המנהל.
הם ענו, "הוא בחיים לא לוקח קרדיט על שום דבר שקורה בבי"ס, הכל מבחינתו זה המורים, הוא מפרגן להם, משקיע בהם ושופך עליהם כמויות של חום ואהבה, כפשוטו. הוא אומר להם שהוא עובד אצלם ובחיים לא לקח קרדיט על שום הצלחה".
"אם אתה שואל אותי..הוא משקיע בצוות 90% ובתלמידים 10%", אמר המעסיק.
בשלב זה היה שקט על קו הטלפון... הבנתי שגיליתי את הסוד.
אני פוגש בחודש עשרות מסגרות לנוער....וכל מי שמתעסק בתחום יודע שהצוותות עשויים מחומר שלוחמים קרוצים ממנו. אבל לפעמים הלחץ... הלחץ גומר עליהם.. על כולנו (ולפעמים גם האגו).
מקווה שהבנתם....האא?
אפשר לנסות בבית גם.