כשהתורה מספרת לנו על הלוחות שקיבל משה, עשרת הדיברות על לוחות אבן, היא מציינת שהם נכתבו באצבע אלוקים, ולא נותנת פרטים נוספים. בהמשך הפרשה, לפני שמשה שובר את הלוחות, התורה מגלה לנו עוד פרט לגביהם – באורח נס, הלוחות היו ניתנים לקריאה משני צידיהם, למרות שהאותיות נחקקו וחדרו לעומקה של האבן. התורה מפליגה לתאר לנו את הלוחות– הלוחות היו מעשי ידיו של ה' וכתב היד שעליהם היה כתב ידו של ה' החרות בהם.
המקום ההגיוני יותר לתאר את הייחודיות הזו של הלוחות היה בזמן שהם ניתנו, ולא כאשר הם עומדים להישבר, אך התורה עושה את ההיפך בדיוק. מדוע?
אולי התורה מלמדת אותנו שיעור שנוגע לאו דווקא רק ללוחות, אלא גם לכל החיים. השיעור הוא שכאשר אנו מקבלים דבר מה לרשותנו, לתקופה ארוכה ביותר, אנו נכשלים ולא מעריכים את הדבר כראוי.
רק כשאדם עומד לפני אובדן של משהו השייך לו, רק אז הוא נוכח לדעת עד כמה הדבר יקר ויפה. כשאנו אוהבים וקרובים לאנשים, שאנו בטוחים שיישארו אתנו לנצח, הטבע האנושי גורם לנו לקחת אותם כדבר המובן מאליו. בכל אופן, כשאנו חשים שאנו עומדים לאבד מישהו, ויודעים שזמננו איתו מוגבל, או אז אנו מתחילים פתאום לגלות עד כמה אותו אדם יקר עבורנו, וכן כל רגע במחיצתו. היחס שלנו משתנה לגמרי.
יתכן שהפסוק מנסה להדגיש את המסר הזה. כשמשה ירד מן ההר עם הלוחות ועמד לשבור אותם, אז לפתע אנו עוצרים. לראשונה אנו שמים לב לייחודיות הבלעדית של הלוחות הללו.
כך גם בחינוך ילדים, יש צורך במאמץ משמעותי כדי לגדל ילדים קטנים. הם יכולים לשאוב את האנרגיה מאיתנו ולהתיש אותנו פיזית, אולם כשאדם רואה את ילדיו גדלים, הוא יתבונן לאחור ויאמר – "השנים הנהדרות הללו עברו כל כך מהר...".
כך גם ביחסינו עם הורינו. נכון, יכולים להיות מתחים וויכוחים. החיים מלאי ניסיונות הן להורים והן לילדים, אולם רבים נכשלים ולא מכירים את הברכה שיש לנו כאשר אנחנו עדיין יכולים לפנות להורה שלנו.
אחד המבחנים הגדולים בחיים הוא להעריך את המצב כאשר אנו עדיין נמצאים בו. החיים חולפים מהר ואין לנו את הזמן ושלוות הנפש להעריך את מה שנמצא בידינו.
זה השיעור שמלמדת אותנו התורה. אנו מבחינים שהלוחות הם מעשה פלאי של יד ה' רק כשאנו עומדים לאבד אותם. האתגר הוא להעריך את מה שיש לנו כאשר הוא עדיין ברשותנו