כשהייתי נערה, השתוקקתי ללמוד בסמינר ״הישן״ דאז (אגב, האם היום, לאחר 14 שנה, חלקן טובות וחלקן רעות, הוא נקרא ״העתיק״ ו״החדש״ שינה שמו ל״ישן״?). בכל מקרה, באחד ממועדי הרישום, התייצבתי עם חלק נכבד מבנות כיתתי בחציו האחורי של קו 10. ירדנו בתחנה היעודה שבשכונת עזרת תורה הירושלמית וקיפצנו במעלה אינסוף גרמי מדרגות, עד להגעתנו לבניין התיכון הנכסף.
שם נאלצנו להשלים מבדק מקיף, שכלל, בין בעיות מתמטיות לתרגום מילים ביידיש [אהה, אתם קוראים נכון ולא מתבלבלים, אם כי אנוכי כן התבלבלתי מעט בתשובותיי. אחרי הכל, זוהי לא שפת אימי ופיסות המידע שליקטתי מהסודות שהוריי היו מחליפים ביניהם באידית (שמה הנרדף של יידיש. כן, גם אותי זה הפתיע), היו מוגבלות למדי], גם קושיות אישיות, מתקילות ומטרידות, כאלו שנדחקו באגרסיביות לנבכי ה'קישקע' של הנבחנות וגרמו להן לזוע באי נוחות בכיסא האפרפר שעליו ישבו, בלי כל קשר לחומר הקשיח ממנו הוא היה עשוי ולעיצוב הנוקשה שלו.
אחת מאותן קושיות היתה: ״איזו דמות את מעריכה במיוחד והיא מודל לחיקוי עבורך?״. אני זוכרת שהתקשיתי להשיב על הסוגיה הזאת. לא ממש היתה לי מישהי כזאת בתודעה - גיבורת על, אישה גדולה מהחיים, אפופה בהילה של קדושה, שאני משתוקקת ללכת בדרכה ולהידמות לה. חשתי אשמה גדולה על כך, שמא אני לא שאפתנית מספיק, לא אמביציוזית, לא מכוונת מטרה, ריקנית אולי, חלילה.
במבט לאחור, פשוט הייתי צעירה מאד וההתבגרות שלי קרתה (ועדיין מתרחשת) בקצב מסוים, משלי, ואני לא אצה לשום מקום (זאת אומרת, רק באופן מנטלי. באופן פיזי, ריצה למרחקים ארוכים היא לגמרי ענף הספורט המועדף עלי).
חלף הזמן וזרמו, עברו להם, הרבה מים בירדן וים דמעות שצף את פניי (לא התקבלתי לסמינר), אבל בהווה, אם תתקילו אותי בשאלה הזו, אני מניחה שיהיו לי כמה שמות לזרוק לכם, בקטנה, של א.נשים שצפיתי בהתנהלותם וחשבתי לעצמי: ‘וואו, הוא / היא דוגמא בשבילי לשליטה על היצר, להבסתו, לדרך ארץ, לחשיבה נכונה. מבחינתי, כזה ראה וקדש׳ וכמובן, גם ניסיתי לחקות וליישם את הליכותיהם ומנהגיהם.
אבל עזבו את הסמלים החיוביים, יותר מכל, את השיעורים החשובים והעוצמתיים ביותר בחיים, אלו שחקוקים במוחי וברוחי שעה-שעה ועומדים לנגד עיניי כמשנה סדורה, למדתי דווקא מאלו שטועים, ששוגים שוב ושוב ואינם גדלים ומתפתחים בעקבות כך (לפחות לא באופן ניכר, שהרי היושב במרומים הוא זה הבוחן כליות ולב ואנו רק בני אדם). אותם טיפוסים הופכים עיקר לטפל וטפל לעיקר. הם קיר בטון שאינו מאפשר חדירה, שיורים חיצים, שנתלים על אילנות גבוהים, מתקשים לרדת מהם ומביטים על כולנו מאזור התצפית ה'מורם מעם, שיצרו להם. אותן נפשות לעתים משקפות לי את פגמיי שלי ואין תיקון טוב מזה.
הברנשים הללו יוצרים עבורי, ללא הרף, ספרים עבי כרס שאני קוראת אט אט, בקושי רב, פסקה ועוד פסקה, עמוד אחר עמוד - שהופכים למאות דפים, בחשכת הליל, מתחת לשמיכה, עם אור פנס מרצד, בדממה המושחזת שאינה מאפשרת הימלטות ומנוסה - בעת עריכת חשבון נפש והיערכות ליום המחרת.
ברגעים הטהורים הללו שהם חד פעמיים, למרות שחוזרים על עצמם מדי יממה, אני מתחייבת לעצמי ולאלוקיי: כך, לא אהיה. אנצח את השטן שבתוכי, אכבד כל ברייה, אביט לאחור כשצריך ואסיק מסקנות לעתיד, אקבל ביקורת גם כשהיא באה לבנות וגם כשהיא באה להחריב, אשתנה, אתכוונן וגם אמעד, אבל מיד אתייצב בחזרה ואמשיך את המסע שלי וזו, חברים, נקודת פתיחה מעולה להתקדמות וצמיחה שכמאמר הקלישאה, השמיים, ה-120, הם הגבול עבורן.
הצגת כל התגובות