הדרך הפרטית שלי אל האושר

לפני הכול, אציג את עצמי: אני אלי, בן 29 נשוי ואב ל-3 ילדים מתוקים.

מאז שאני זוכר את עצמי הייתי הלארג' בכל מקום. לא הייתי חושב פעמיים לפני שנעניתי לבקשת הלוואה של חבר, ואף פעם לא התלבטתי אם לרכוש משהו או אולי לוותר.

אהבתי להפתיע את אשתי במתנות מדי פעם, ולא הסתפקתי בפרח או שוקולד, תמיד צירפתי אליהם משהו יקר יותר כמו בושם או תכשיט.

כשנולדו הילדים התחביב הפך להתמכרות. כמעט כל יציאה של אשתי או שלי הייתה מלווה בקניות מכל סוג שהוא. זה יכול היה להיות בגד, משחק או כל פריט אחר שראינו וחפצנו, כמו גם אכילה במסעדה, וברוב המקרים את שני הדברים גם יחד. אפשר לומר שהיינו מחפשים מה לקנות או במילים אחרות – על מה לבזבז כסף.

אין כל רע ברכישה של פריטים ואפילו מותרות מדי פעם, אך אצלנו זה הפך לחלק מסדר היום ממש.

אף פעם לא חסר לאשתי או לילדי דבר, ואם חסר – הוא היה נרכש עוד באותו היום בלי שום חשבון.

לא ציינתי שגם אשתי וגם אני עובדים במקומות עבודה מתגמלים ומשתכרים שכר נאה בהחלט, ובכל זאת הטלפון ממנהל הבנק בו אנו מנהלים את חשבוננו – בסופו של דבר הגיע.

"אלי, החשבון שלך בחריגה. אבקש ממך להסדיר את העניין הזה עד מחר בבוקר כי אז לא תהיה לי ברירה אלא להחזיר את חיובי האשראי"

"אל תדאג", עניתי לו, "אכנס מחר על הבוקר ואסדיר זאת".

ובאמת בבוקר שלמחרת הגעתי אל סניף הבנק שלי וחתמתי על קבלת הלוואה לכיסוי כל המינוס.

כשיצאתי משם הבחנתי בחנות חדשה לכלי בית, נכנסתי ולאחר כחצי שעה יצאתי כשבידי שקיות שעל תכולתן שילמתי סך 478.94 שקלים. משם נסעתי לעבודה ומכיוון שכבר היה מאוחר וכל מקומות החניה כבר היו תפוסים החניתי את הרכב שלי במגרש החניה הקרוב הגובה 45 ₪ ליום חניה שלם.

בהפסקת הצהריים יצאתי עם עמיתי לבאגטיה הסמוכה והזמנתי עבורנו עסקית זוגית שמחירה 102 ₪, ובחזור מהעבודה קפצתי לבקשת אשתי לסופר ויצאתי משם כשאני סוחב עגלת קנייה ששוויה היה 326.88 ₪.

בערב הזמנו שמרטפית לילדים ויצאנו לבר מצווה של בן של חברה של אשתי, שם נפרדנו ללא רגשי אשם ממעטפה מארכת שהכילה 4 שטרות מגוהצים של 100 ₪ שהוכנסה בנונשלנטיות לתיבת המתנות.

בדרך חזור הבחינה אשתי שהסופר פארם עדיין פתוח ונזכרה שהדייסה של התינוק עומדת להסתיים, נכנסנו ויצאנו עם קופסת דייסה ועוד כמה פריטים שהיו במבצע וחבל היה להשאיר על המדף. סה"כ 274.38 ש"ח.

לפני שעלינו הביתה הסענו את הבייביסיטר לביתה ושילמנו לה את שכרה בשווי 60 שקלים. כך הלכנו לישון מאושרים וטובי לב עם מזגן דולק על 16 מעלות מכורבלים בשמיכת פוך נוצות 100% פלומה טבעית.

כזה היה סדר היום שלי פחות או יותר כשמדי פעם אני מקבל טלפון ממנהל הבנק המבקש ממני לבוא ולהסדיר את המינוס או החריגה.

אני לא ראיתי בכך כל בעיה, הבנתי כי מדובר בנוהל של הבנק ולא רציתי שיהיה לי אצלם שם רע...

בסופו של אותו חודש נקראתי שוב אל הבנק עקב חריגה של כמה מאות שקלים מהאשראי בחשבון. התעצבנתי על כך שמטרידים אותי ובשביל שטות כזאת אני צריך לאחר לעבודה, אך לא הייתה לי ברירה. תכננתי להיכנס לבנק, להגדיל את המסגרת במהירות ולצאת.

כנראה שמנהל הבנק לא חשב כמותי, הוא המתין לי ושמע את טענותיי על כך שנקראתי שוב אל הבנק בזמן שאני ממהר לעבודה וחבל שאי אפשר להסדיר עניין פעוט כ"כ טלפונית.

מבטו של מנהל הבנק היה מופתע, הוא כאילו לא הבין על מה אני מדבר. "אלי", הוא אמר לי, "יש לי החשש שאינך יודע שאתה נמצא על סף האשראי הגבוה ביותר הניתן ללקוח פרטי בבנק, וכי מיצית את כל אפשרויות ההלוואה הקיימות. לא נוכל להסדיר שום דבר לפני מבלי הכנסת מזומנים לחשבון"

"אוקי" , עניתי ולרגע לא תכננתי ליפול על רגליו, "אסדר את זה, אין לך מה לדאוג".
המנהל לא הרפה, "אינך מבין, אם העניין לא יוסדר אאלץ להחזיר לך את חיובי האשראי, דבר שיגרום לביטול הכרטיסים כך שלא תוכל להשתמש בהם".

"אני מבין", עניתי, אבל מסתבר לא הבנתי בכלל באיזה בוץ אני נמצא....

מנהל הבנק הציג לי את חשבון העו"ש שלי, שעמד על מינוס של 25,800 ₪, כמו גם את ההלוואות שלי ע"ס 384,000 ₪, ואת חיובי האשראי הקרוב שהגיעו לכ-20000 ₪ ועדיין נותרו עוד מספר ימים עד לסוף החודש.

מה שהוא לא ידע, אך מן הסתם ניחש, זה שיש לי גם מספר הלוואות מחוץ למסגרת הבנק, ומשכנתא שאני מכסה בבנק אחר. אני כבר לא מדבר על השיקים שאשתי רשמה לחודשים הקרובים שסכומם וודאי הגיע לכמה אלפי שקלים.

אפשר לומר שהמידע הזה סחרר אותי, אך עדיין הייתי בטוח שאסתדר עם הבנק כרגיל.

"תקשיב", הוא אמר, "זה כבר לא תלוי בי. לא אוכל לאשר לך חריגה מסכום האשראי הזה שהנך עומד עליו. זה כבר מעבר לסמכותי".

כך יצאתי מהסניף כשאני לחוץ מצד אחד, ומצד שני מקווה לטוב. כשתוך הרהורי אני נכנס לבית הקפה הסמוך ויוצא משם לאחר כ-3 דק' אוחז- בלי נקיפות מצפון כלל, בכוס נס על חלב מוקצף.

לא אספר לכם את כל מה שעבר עלי באותו חודש, רק את זה שמיום ליום התחלתי להבין שאני עמוק עמוק בתוך הבוץ שיצרתי לעצמי.

את היומן הזה החלטתי לכתוב גם בשביל לשתף אתכם במה שעבר ועדיין עובר עלי, אבל גם בעיקר בשביל לעזור למי שנמצא במצב שלי, להתפקח ולצאת מהעבדות לחובות ולבנק.

בתקווה שהצלחתי לעזור, ולו במעט,
אלי.