קולה של האמת המורכבת // נועה ירון דיין

נועה ירון דיין (צילום: דוד מור)

את ספרי "מקימי" כתבתי מתוך תקוה שאף חרדי לא יקרא אותו. עשיתי כל מה שיכולתי. החל מבחירה מושכלת בהוצאה חילונית, דרך כריכת הספר שעליו מצולמת אשה, כדי שאף צדיק לא יתבלבל ויחשוב שמדובר בדברי תורה, וכלה בוויכוחים עם חרדים בדוכני שבוע הספר שזה לא בשבילם בשום אופן. במחשבה לאחור, יתכן שלו הייתי יודעת מראש כמה פרוצה הגדר, הייתי גודרת את עצמי עוד יותר. אבל את הנעשה אין להשיב, ואני פרסמתי רומן שעוסק בתהליך של תשובה מתוך עיניים חילוניות, ואינו עומד בשום קריטריון של אף ועדה רוחנית.

הנה לכם תמימות של בעלת תשובה. חשבתי שחרדים קוראים רק ספרים עם הסכמות. אלא שטעיתי, טעיתי בגדול. ספרי הגיע לעשרות אלפי חרדים. הוא הסתובב בתוך שקיות שחורות והוחבא במגירות של גרביים בבתי אדמו"רים. אלפי קוראים כתבו לי והתוודו בפני וידויים המעידים על מצוקה, על בדידות תרבותית, על תחושה של גטו שאי אפשר לקבל את גדרותיו בשוויון נפש. שמעתי דברים כמו "אין מה לקרוא". כלומר, לא שאין. יש ספרות חרדית, ובשפע. אבל אין בה אמיתות מחוספסות שהן נחלת בני האדם האמתיים בדור המבולבל שלנו.

***

ארכו לי חמש עשרה שנה להבין שנכשלתי בלהיות חרדית. חמש עשרה שנה של ניסיונות על ניסיונות להיות כמו. אבל בדיוק כמו. חמש עשרה שנה של חלומות תמימים להשתייך, לרכוש את המיומנויות הנדרשות, לעמוד בסטנדרטים הגבוהים, להתלבש יותר צנוע ממה שצריך, לגור בתוככי השכונות הנכונות, לצמצם את היחסים עם המשפחה החילונית ליחסי מעבדה שבהם העין פקוחה תמיד והסנקציה היא עניין שבשגרה.

חמש עשרה שנה לקח לבעלי ולי לנשום עמוק, ולהעז להגיד את המילים בקול רם: אנחנו לא מצליחים במשימה שלקחנו על עצמנו. אנחנו נשארים אנחנו מבפנים, ומבחוץ אנחנו עוטפים את עצמנו בשכבה ועוד שכבה של יראת שמים שהיא כולה חיקוי.

כשהגיע המשבר, כשהבנתי שכיוונתי למקום שאין לי סיכוי אמתי להשתייך אליו, הוא לא היה פשוט. האופציה החרדית המחמירה היתה הפירוש היחידי שלי לחיי אמונה. ולא רק שלי אלא של רוב רובם של בעלי התשובה לפני עשרים שנה. כצפיפות ה"דנייר" בגרביים, כך מידת "ברכת שמים". ככל שארבה סייגים וגדרות, ככל שאמית את עצמי יותר באהלה של תורה, כך העולם הבא שלי יצבור נקודות, כמו בויזה. המסר בסמינרים להחזרה בתשובה היה ברור: בוא אלינו, האמת לאמתה נמצאת אצלנו. רק דלג ממגזר למגזר, ותהיה צדיק ברגע קריטי של "ובחרת בחיים".

היום אני יודעת ששיחקתי דמקה, אבל הקדוש ברוך הוא משחק שחמט... הוא רואה מהלכים קדימה אחורה ולעומק בזמן. התכנית שלו לגאולה אולי מעט יותר מורכבת ממה שהשכל האנושי הקטן שלי יכול לתפוס. אין דרך אחרת לא ליפול מהכשלונות שלך, חוץ מאשר לעצום עיניים ולהאמין ש"כל מאן דעביד רחמנא לטב עביד". ואכן, היום, אף שאנחנו נמצאים בעיצומו של התהליך, אני זוכה מדי פעם גם להציץ ולראות שהתכנית האלוקית מוצלחת ורחבה יותר משל כל ארגון קירוב רחוקים.

אבל את תחושת הכישלון אני זוכרת; את הבטן המלאה; את הזעם; את חוסר האונים ואת הפחד להתחיל שוב הכל מהתחלה, לטרוף את הקלפים כמו רבי עקיבא אחרי המגפה, ולעשות מעשה אמיץ של "משנה מקום משנה מזל", לנסות לעשות מה שרבי נחמן מברסלב קורא לו "תשובה על תשובה". להתחיל שוב מאפס ולהבין כי גם חוסר ההצלחה שלנו הוא בוודאי לטובה, גם הוא רצון השם.

כבר לפני 15 שנה, כשלא הצלחנו למצוא מוסד חינוכי שיתאים לבן שלנו, נדחק בעלי לפינה ש"הכריחה" אותו כביכול להקים תלמוד תורה. מוסד שיקבל אותנו מלכתחילה, פשוט כי אנחנו נשב בהנהלה שלו. הילדים שלי מזמן לא לומדים שם, אבל מאות ילדים של בעלי תשובה לומדים גם לומדים. גם הצעד ההוא של להקים תלמוד תורה חרדי נראה היום בעיני כמעשה מהוסס. לא לקחנו לעצמנו חירות לברוא פלטפורמה שתתאים לנו, אבל הקמנו חיקוי טוב עבור ילדינו. על הבסיס המבוהל שלנו, באו מאז עשרות מוסדות חינוך חצי אלטרנטיביים ולקחו את החירות לבחור עבור ילדינו עוד כמה צעדים קדימה. אין ברירה. המורכבות יוצרת צרכים מורכבים, והצורך הוא אבי כל המצאה.

הכישלון האישי שלי הוליד תובנה שתחילתה יאוש ואחריתה חיזוק באמונה. או במילים אחרות, אם אינני מצליחה למצוא לי חיים בתוך המחנה, ארחיב את גבולות המחנה עד שאמצא לי מקום שבו אוכל לחיות בשלום גם עם עצמי וגם עם אלוקי, בלי שהאחד יכחיש את חברו.

איך הבנו שנכשלנו? כרגיל. דרך המראה הכל כך כואבת. המראה הכי כואבת: דרך הילדים. אנחנו אולי האמנו לעצמנו, והצלחנו פה ושם לשטות גם בשכנים, אבל הילדים שלנו לא האמינו לנו. הם לא קנו את העולם שסידרנו להם. הם לא השתלבו, ומעבר לכך – התעקשו שלא להשתלב. דרכם הבנתי כי המטריה שמעניקה החברה החרדית למי שמקבל על עצמו את ההשתייכות אליה, לא מצליחה להגן עלי ועל ילדי. זו עובדה. וכך קיבלתי את הסטטוס הכי משונה בעולם. נפלתי בקפל בין המגזרים. לא הייתי שייכת לשום מקום.

אין בי כעס על החברה החרדית. היא מבחינתי מה שהיא. עובדה קיימת. יש לה הבעיות שלה, וגם הן יאלצו להיפתר בדרך אל הגאולה. האבולוציה של האמונה, כך אני מקווה, לא תפסח על בני ברק. אם כבר עולה בי ביקורת, היא ביקורת עצמית. איך אני האמנתי שאפשר באמת להשתייך בשלמות תוך דור אחד. הרי כל הגירה אורכת לפחות שלושה דורות ומכניסה את כל שלושת הדורות לתהליך שינוי כואב. רק עם הזמן הפנמתי עד כמה אנחנו מהגרים, ועד כמה השפה החרדית היא שפה קשה.

ידיעה זאת הניעה שלל פעולות בכל תחומי החיים של המשפחה שלנו, ובעיקר בתחום חינוך הילדים. היא אף היתה זו שגרמה לי לפנות אל הכתיבה. מצוידת בתובנה החדשה על מקומי בחברה פניתי החוצה, אל עולם הספרות הכללית. לקחתי לעצמי חירויות שאינן נחלתן של כותבות חרדיות. שני הרומנים שפרסמתי לא עמדו בשום קריטריון של שום ועדה רוחנית – שניהם ראו אור בהוצאת "עם עובד". הגדרתי אותם ספרים שאינם מיועדים פנימה, אלא החוצה. מקומם היה בעולם שממנו באתי, לא בזה שאליו נכנסתי.

לא כך היה גורלם. עם הזמן גיליתי כי הצימאון לספר כמו "מקימי" בתוך העולם החרדי, גדול כנראה עוד יותר מזה של העולם החילוני. ולמדתי פרק על הספרות החרדית.

***

הספרות החרדית אינה עונה על הצורך הפנימי של הקורא לשמוע אמת. דרך הקוראים החרדים שלי נחשפתי לגעגוע העמוק לשמוע את קולה של האמת הבלתי מסונתזת, הבלתי מצונזרת, הכל כך לא פוטוגנית. התגובות ל"מקימי" ואחריו גם לספר "שירה גאולה" שיצא לפני שנה, היו מפתיעות בעוצמתן. שני ספרים, האחד עוסק באהבה ובאמונה והשני עוסק בנוער נושר ובאמונה. שניהם לא פוליטיקלי קורקט. שניהם מביאים קול שכל כך הרבה אנשים מחכים שיישמע. קולם של הרודפים אחרי חוקיך, וקולם של הבורחים מאותם חוקים עצמם. בעיות שקיימות בכל בית חרדי. בעיות שכמעט ואינן מטופלות.

אם הספרות החרדית לא תצליח לענות על הצרכים הפנימיים האלה של הקוראים שלה, היא תפסיד אותם לטובת כותבים אחרים שמביאים עומק ומורכבות, וביחד אתם גם רוח מעבר לגדר. החברה החרדית הפסידה בשנים האחרונות את המונופול שהיה לה על עולם התשובה, מאותה סיבה ממש: חוסר יכולת ואף חוסר רצון להתמודד עם מורכבויות, עם מציאות שאינה שחור-לבן, עם עולמות שבורים המבקשים את תיקונם ומקלקלים הרבה בדרך אל התיקון. אני לא דואגת לבעלי התשובה. הם סוללים דרך. אני כן חושבת לעתים ביני לביני כמה קשה הניסיון של חרדי גלאט. ואני לא יכולה שלא לשאול את עצמי, מה יהיה גורלם של כל אותם נכשלים שנכשלים מבפנים, בתוך הגדר? מי ישמיע את קולם? מי יכתוב את סיפור התשובה של יהודי חרדי שעובר דרך הפרוזדור של העולם הזה ולא נשאר נקי מנזקי הזמן והמרחב? כי גם הקול הזה צריך שיישמע בעולם.

פתרון אין לי, אבל האבחנה חייבת להיעשות. תם זמנן של הגדרות. הגיע הזמן לחשוב לעומק, לייצר גדר פנימית, להביא את עצמנו ואת ילדינו להתמודד ולא להעלים עין. המציאות משתנה. הרשתות החברתיות הפילו משטרים במצרים ובלוב. האם הגיוני לחשוב שבני ברק חסינה נגד השפעתן? האם סביר להניח שהן לא יחדרו את הגדר הבלתי נראית והעדינה שמקיפה את מה שמותר, ומבדילה אותו ממה שאסור? מי שצמא, מתמקד פחות בכשר, והולך להרוות את צמאונו מבורות אחרים. אין כיום שום גדר שתוכל לעצור אותו.

תפקידה של הספרות הוא גדול וכפול. כפי שפתחה רותי קפלר את מאמרה, היא מצד אחד ראי המציאות, ומהצד השני היא יוצרת מציאות. במיטבה היא יכולה להוציא לאור את המאבק הפרטי שלנו המתנהל במחשכים. אבל ספרות טובה אינה כלי תעמולה בידיו של איש. היא שליחה נאמנה של הזכות לבחור באומץ את חייך בלי להתחבא. אי אפשר לאלף אותה לאורך זמן. לא את הכותבים אותה, ולא את הקוראים אותה. אי אפשר. תחסום כאן, היא תפרוץ שם. תגדור למטה, היא תשלח ענפים מלמעלה. ולכן קולה של האמת ראוי שיישמע מתוך המחנה עצמו. כל ביקורת חיצונית איננה רלוונטית. הסופרים והסופרות החרדים יאלצו להרים את הכפפה ולהיענות לאתגר. חלקם, כך נדמה, כבר החלו בתהליך.

האתגר הזה, להגיד אמת בלי להחריב את העולם, עומד לנגד עיני כשאני כותבת. אני מתפללת לגדר פנימית. מתפללת לדעת להבחין בין טוב לרע. מתפללת לאחריות ציבורית וחברתית עדינה שתגיע מהנשמה שלי ולא משום ועדה רוחנית. ומתפללת לא לחטוא בכתיבתי למורכבות של העולם שהקדוש ברוך הוא ברא. והוא ברא אותו מורכב. מורכב מורכב מורכב. מורכב לחיות בעולם הזה בלי להחריב אותו, ומורכב לכתוב אותו בלי להחריב אותו. הדחף לכתוב אותו כהווייתו הוא פיתוי שאף כותב, בפרט אם הוא גם אמן, לא יוכל לעמוד בו לנצח.

מאמר זה פורסם באתר "צריך עיון", כתב-עת להגות וחשיבה חרדית